בתוך כל התסבוכת הפוליטית שהתרגשה עלינו, נפל דבר בישראל: עם ישראל על כל רשתות השידור שלו חיכה לשעה שמונה בערב לשמוע את מוצא פיו של ערבי ישראלי אשר יחרוץ את גורל הבחירות במדינה. צדקה אורית סטרוק אשר אמרה שזהו דבר בלתי נסבל. מי אשם בזה? יש רק תשובה אחת: השנאה.
לכתבות קודמות בנושא:
הרב שילת קורא לשיתוף פעולה עם רע"מ
הרב שילת לכיפה: אני מציע להקים ממשלת ימין בתמיכת מפלגתו של עבאס
לא לערבים. לראש ממשלת ישראל, אשר לפחות בדבר אחד צריכה להיות לכל אדם ישר הכרת טובה גדולה כלפיו: בעוד אשר במדינות גדולות וחזקות בעולם אלפי אנשים מתים בכל יום במגיפה, ישראל ברובה מחוסנת, וברוך ה' התחלואה בה הולכת ויורדת. כל אדם ישר גם יודה שהאשמת ראש הממשלה המוכשר ביותר שהיה למדינת ישראל בקבלת שוחד בדמות כתבה אוהדת בעיתון – זוהי בדיחה עצובה, שגם משפטנים בכירים בעולם כבר תמהו עליה.
אינני מתכוון לתפוס את מקומם של השופטים בירושלים, ואם יש דברים אחרים לדון בהם – ישפטו הם, אבל המצב שבו חזקת החפות הגמורה נשללת מאדם רק בשל היותו יריב פוליטי מוצלח, והיריבות הזאת הופכת לגל של שנאה עיוורת המוליכה את המערכת השלטונית למצב של שיתוק ותוהו ובוהו – זהו הדבר הבלתי נסבל באמת.
ועכשיו לנאומו של עבאס. כבר כתבתי ברשימה קודמת שאדם המכריז על כך שהוא אזרח ערבי במדינת ישראל, מכיר בכך שהוא בן המיעוט הערבי במדינתו של עם ישראל, בדיוק כמו שיהודים הגרים בערב הסעודית – אם יש כאלה – מכירים בכך שהם בני מיעוט יהודי החיים במדינה של העם הערבי. אבל המשפט החשוב ביותר שאמר עבאס הוא: "רע"מ חרטה על דגלה לכבד כל אדם, לקדש את החיים, ולתעב את האלימות נגד כל אדם בשל השתייכותו הפוליטית או הלאומית או הדתית". מכיר אני היטב את הפסוק "אשר פיהם" וכו' (ואגב, תודה לידידיי, היקרים באמת, המזכירים לי מה כתוב בתנ"ך, או להבדיל מהי האידאולוגיה המקורית של האיסלאם. יותר חשוב לי ללמוד מפוליטיקאים על חששותיהם המעשיים). למרות זאת, הנחת יסוד אמונית היא שכל אדם הנברא בצלם יכול לחזור בתשובה. לנו כיהודים אסור בשום אופן לדחות על הסף את מי שמבקש לתעב את האלימות ולהושיט יד לשלום ולכבוד הדדי.
אדרבה, ילמדו אחינו משמאל ומימין שגם אחרי תקופה של שנאה כבושה, ובמיוחד אחרי שהקב"ה מוציא אותנו בחסדו מתקופה של מגיפה קשה, אפשר וצריך לחזור בתשובה, להתאחד באמת ולהקים ממשלה בעלת רוב יהודי וציוני. אמנם, גם אז נצטרך לדאוג לתקנתם של ערביי ישראל בכל הנוגע למצוקותיהם האזרחיות, ולתת להם סמכויות מתאימות, בלי להיות תלויים בקולותיהם. ברור לי לגמרי שאין זה רצוי שהחלטות שלטוניות חשובות יהיו תלויות בהסכמת מיעוט שאינו "מקרב אחיך", אבל המצב שבו כל החלטה של שרי הממשלה והעומד בראשה זוכה באופן אוטומטי לתקיעת מקל בגלגלים מקרב אחיך – הוא לא הרבה יותר טוב.
לבסוף ברצוני שוב להסב את תשומת הלב לדבריו של הרמב"ם בסוף פרק י"א מהלכות מלכים. לנצרות ולאיסלאם יש חלק בתהליך של תיקון העולם. הרמב"ם מדגיש במיוחד את היות האיסלאם דת המייחדת את הא-ל ייחוד שאין בו דופי (איגרת לר' עובדיה הגר, וע' גם זוה"ק יתרו פז.). האם עלינו להדגיש דוקא את הצדדים הבעייתיים, או שמא לעודד את תיקון העולם?
ועוד דבר: יש צורך דחוף לתקן את שיטת הממשל במדינת ישראל. לאחר שתקום סוף סוף ממשלה, צריך להתנהל בעניין זה שיח ציבורי רציני, ואחריו להביא את הדבר להכרעת העם. דבר זה, שהוא הבסיס של הדמוקרטיה, מעולם לא נעשה.