זה מרגיש כמו הסוף, והחיסונים, ופתאום התקווה, אבל בבת אחת גם התרסקות. ההדבקות משתוללות, בתי החולים באי ספיקה, הצוותים הרפואיים מותשים, וכך גם כולנו. אני רואה אתכם מסביבי, נושרים, מאבדים את קצה הנשימה. לא רק בבתי החולים מנשימים יותר ויותר חולים, גם יותר ויותר אנשים שנראים נושמים ועם ריאות עובדות – מתגלים כחסרי נשימה, נמצאים בקצה גבול היכולת.
הכי חשוך לפני עלות השחר, וכשהכי חשוך – גם הכי מסוכן - כשמצד אחד פתאום נהיה כוח, אבל מצד שני – המציאות כאן בכל עוצמתה. העלטה מסמאת עיניים, הידיעה שהאור עוד מעט עולה עלולה לבלבל. לפעמים רק כשהאור עולה אפשר לראות כמה חללים השאיר החושך, כמה לקחה האפילה, וכמה יישארו בחושך גם כשיעלה האור.
הם נמצאים מסביבכם כל אלה. הם נראים בסדר, הם לא אומרים כלום. לפעמים הם אומרים שהכל בסדר, לפעמים הם אומרים שהם רק עייפים, שהם רק מותשים, שהם רק לא מרגישים טוב, אבל אם תקשיבו טוב – תוכלו לזהות שגוון הקול שלהם השתנה, שהתשובות שלהם משתהות, שיותר קשה להם לשמוח גם מדברים ששימחו אותם פעם.
שימו לב לרווקים ולרווקות, לא משנה באיזה גיל וכמה שנות רווקות מאחוריהם. הם יכולים להיות לבד בבית כשיגיע הדכדוך – ולא יהיה אף אחד לידם כדי להחזיק להם את היד. לפעמים הם יתביישו להתקשר למישהו, להגיד שהפעם קשה במיוחד. לפעמים הם לא יודעים שהפעם קשה במיוחד.
שימו לב לגרושים ולגרושות, לא משנה באיזה גיל וכמה שנות גירושים מאחוריהם. התקופה הזו מותחת את כולם לקצה. אולי נפגעה להם היכולת הכלכלית, אולי נפגעה היכולת לשמור על קשרים עם המעגלים שלהם, אולי ההיעדר של הילדים יוצר חלל שהם לא מצליחים למלא לבד.
שימו לב לאלמנים ולאלמנות, לא משנה באיזה גיל וכמה שנות אלמנות מאחוריהם. כל העול עליהם, ואין עם מי לחלוק. העומס, הקושי והגעגוע עלולים לא להשאיר מקום לנשימה.
שימו לב לנשואים ולנשואות, לא משנה באיזה גיל וכמה שנות נישואין מאחוריהם. לפעמים זו מערכת יחסים נפלאה, אבל גם מצוקות של שגרה יכולות להפוך בתקופה כזו להר געש מתלקח. אם כולם בבית כל הזמן, אם אחד מבני הזוג איבד את העבודה ואיתה את תחושת הערך העצמי, אם אחד מבני הזוג מרגיש בודד מתמיד בתוך מערכת היחסים – גם כשהכל נראה בסדר, ואולי דווקא כשהכל נראה בסדר.
שימו לב לילדים ולילדות, לא משנה באיזה גיל וכמה שעות זום מאחוריהם. אולי כן משנה. חוויית חיים בתוך גיל התבגרות של להיות קוביה לא נראית בתוך מסך יכולה לפגוע קשות בדימוי העצמי, בפיתוח היכולות האישיות, ביכולות החברתיות, בדרכים ליצירת אינטראקציה מיטיבה עם חברים וחברות. יש ילדים שהמסך שלהם נכבה לא רק בזום. צריך למצוא אותם ולהגיע אליהם לפני שיהיה מאוחר מדי.
שימו לב לעצמכם, לא משנה באיזה גיל וכמה שנות חיים מאחוריכם. תהיו כנים עם עצמכם ותבדקו אם אתם לא צריכים עזרה במקרה. עזרה מקצועית זה דבר נהדר. לפעמים פסיכולוג יספיק, לפעמים צריך גם טיפול תרופתי כדי להצליח להחזיק מעמד בטיפול רגשי. תהיו כנים ותנסו להבין האם רוב הזמן אתם בסדר ולפעמים לא, או ההיפך. תדאגו לקבל עזרה. למענכם. אבל לא פחות מכך למעננו.
שימו לב מסביבכם. אם נותר בכם כוח - קחו על עצמכם לגעת במישהו אחד, במישהי אחת. קחו על עצמכם להתבונן מסביב, להבין מי זקוק, ולהושיט לו יד, ולחבק אותו ולהבטיח לו שיהיה בסדר, ולפסוע איתו שם במסדרונות החשוכים, צעד אחרי צעד. השחר עוד מעט עולה.