שלושה צלצולים מהגן, שתי דפיקות לב וקול של גננת אחת היסטרית. מה הפעם?
עד מרץ שנה שעברה פחדתי מכל צלצול שמא שוב הבן ריסק את השיניים, שמא שוב הילדה קיבלה פנס בעין תוך כדי מריבה על הבובה שכבר אין לה עיניים, או שמא לקטנה שוב אין חיתולים (הכל קרה אצלנו ואף יותר). ממרץ, ממה אני מפחדת? אני מפחדת מכל צלצול של הגן שמבשר שאחת מנשות הצוות נמצאה מאומתת, שאחד מהילדים לא עלינו קיבל את הנגיף, שכולנו צריכים להיכנס לבידוד. החרדה, הו, החרדה!
כולם מדברים על החולים, המבריאים ולצערנו על הנפטרים מקורונה. לאחרונה יש יותר ויותר כתבות על תופעות הלוואי של המחלימים, על הפוסט טראומה שלהם מהבידוד ועל כאבי שרירים, חוסר חוש טעם וריח ומה לא... אבל את מי כרגיל שכחו? את נפגעי החרדה השקטים, אלה שטרם קרה להם באמת משהו אבל הם, כמוני, חרדתיים ("היסטריים" בפי רבים) כבר כמעט שנה שלמה, מחכים לבשורה שהנה הרולטה הרוסית הגיעה אליהם והם נפלו בגורל.
שנים לקח לתקשורת הישראלית לדווח אחרי נפילת פצמ"ר בשטח פתוח, שאין נפגעים בגוף. כי נפגעים בנפש לצערנו יש כמעט תמיד. בכל אזעקה שמפלחת את השינה העמוקה שלך, בכל ירידה במדרגות כשאת אוחזת בתינוק בן יומו, בכל ריצה לחפש מרחב מוגן בשטח פתוח, נפגעי בגוף אין תמיד, נפגעים בנפש כמעט תמיד יהיו.
גם הפעם אנחנו רוצים להשמיע את קולנו, אנחנו, החרדתיים, אלה שבשנות ה-90 ראו בכל אדם שחום עם מעיל מחבל פוטנציאלי, אלה שעד מותו של סדאם חוסיין עוד שמרו את מסכות האב"כ (יש לי הרגשה ששלי עדיין במחסן, למקרה הצורך), אלה שמנוע האופנוע של הערס השכונתי מזכיר להם אזעקת אמת, אלה, זה אני. ועוד הרבה.
כל כמה שנים אנחנו, החרדתיים , מוצאים נחמה בחרדה חדשה. חייבים לגוון, בכל זאת. כל פעם נדמה לנו שזהו, הפעם זו החרדה הגדולה מכולם, הפעם זה אמיתי. לא נצא מזה בחיים. וכל פעם המציאות עולה על הדמיון. מי האמין שנפחד מאישה בגיל העמידה שמתעטשת עלינו במעלית? מי האמין שמלצר משתעל יעלה לנו את לחץ הדם? מי האמין שנהיה תקועים בבית עם 3 ילדים וזה לא יהיה באוגוסט?
אנחנו החרדתיים האמנו, כי אנחנו תמיד יודעים שהרע עוד לפנינו, שהטוב כבר מאחורינו. אנחנו רק מחכים לבשורה שתגיע בקרוב. אנחנו אפילו מאוכזבים קצת שהרע מתעכב, לעתים זה אפילו מערער את ביטחוננו בחרדתנו, אבל אנחנו משוכנעים בצדקתנו ויודעים שבו יבוא היום וזה יקרה. החרדה תשתלם ונוכל להגיד לכולם- אמרנו לכם?
אז בבקשה תזכרו גם אותנו כשתספרו על נזקי הקורונה, תעשו כתבות גם על הצד היותר אפל של הנגיף שמשגע את העולם, תרחמו עלינו אפילו שאין באמת סיבה.
והטלפון מהגננת?
אה, זה כי שוב שכחתי למלא הצהרת בריאות. נו שוין, שאלה יהיו הצרות שלי אמן. העיקר מבחינתי שאין בידוד, תרקדו!
נגה כץ רפפורט, 38, נשואה לנחי, אמא ללשם, אלה וגפן, דוברת תנועת אמונה וחברת מועצה במודיעין