סגור

ההפגנות בבלפור - מבט שונה

"הציונות הדתית הוציאה אלפים לרחובות בשעה שלרוב החברה הישראלית פשוט לא היה אכפת, ואילו כעת, כאשר החברה הישראלית תוססת ומחפשת משמעות – הציונות הדתית ספונה בביתה. את ההזדמנות הזו אסור לנו לפספס" | דעה

הרב יצחק דביר
כ בתשרי התשפא
,
08 באוקטובר, 2020 12:46
ההפגנות נגד נתניהו

ההפגנות נגד נתניהוצילום: Yonatan Sindel/Flash90

מטר האתרוגים שניתכו על ראשו הפתיע מן הסתם את הכהן הצדוקי, שניסה להעביר מתחת לרדאר את השינוי שביצע באופן ניסוך המים, האירוע היה היותו ספונטני לחלוטין, איש לא אירגן את הקהל, איש לא הורה להם להשליך את האתרוג היקר והמהודר שעל בחירתו עמלו ותמורתו שילמו הון רב, איש לא תהה האם נכון וראוי להשליך אתרוגים בבית המקדש? האם הדבר שווה גם במחיר פגימת קרן המזבח? הכל נבע מאכפתיות עמוקה של קהל המשתתפים, תחושת מעורבות ושייכות, ש'חייבים לעשות משהו'.

תחושה זו היא אמנם המתכון למלחמות היהודים, כאשר איש לא מוכן לוותר על עקרונותיו ודעותיו, אך מנגד, עמים ללא עקרונות, שהתאגדו במטרה שכל אחד יחיה את חייו תחת גפנו ותאנתו בלא להפריע לחברו, נעלמו ברבות הימים מן העולם, השמירה על העקרונות, האכפתיות על האחר והבקשה שיקבל אף הוא את האמת בה אתה אוחז, היא הקושרת בין הפרטים לציבור והיא זו ששמרה על הגחלת המשותפת של העם היהודי.

בחודשים האחרונים אנו זוכים לחוות מחדש את התחושה הזו, שהיה נדמה כבר כאילו חלפה ונעשתה זרה לחלק גדול בציבור הישראלי. אל מול 'חיה ותן לחיות' שהיה המוטו השולט עד לא מזמן, אנו רואים אנשים היוצאים מבתיהם אל הרחובות להפגין על תדמיתה של המדינה, עשרות שמתגודדים בספונטניות מתחת ביתו של אדם שהתעלל בכלבים, דרישה ציבורית נרחבת להוקעת מי שניסה לרצוח את אשתו. תחיית האכפתיות היא בשורה נפלאה לציבור הישראלי, גם אם בשלב הראשון לא תמיד אנו מסכימים עם מטרותיה, היא בסיס איתן לשיח ולמעבר שלב בפיתוח החברה הישראלית.

לשם השוואה אפשר להיזכר במטרה האחרונה שהוציאה רבים לרחובות, המחאה החברתית, שעסקה כולה בזכויות הפרט, בטובתו, ובדרישה לשבת בשלווה תחת גפנו ותאנתו.

התופעה המבורכת הזו קשורה ב'תסמונת הדור השלישי'. אל מול דור המקימים והחלוצים שהיה חדור במוטיבציה וויתר על נוחות ואיכות החיים לשם האידיאל, הדור השני מבקש לחיות את חייו בהשקט ובטחה, להירגע מעט, להתיישב תחת גפנו ותחת תאנתו, והדור השלישי שוב מחפש את המשמעות לחיים אלו, מבקש להבין את זכות הקיום להתיישבות בארץ, את זכותנו להתקיים כחברה.     

באופן מעניין, בחברה הציונית דתית חלוקת הדורות שונה מבשאר החברה הישראלית, דור המתיישבים ביש"ע היה במקביל לדור השני בציונות החילונית, הציונות הדתית הוציאה אלפים לרחובות בשעה שלרוב החברה הישראלית פשוט לא היה אכפת, ואילו כעת, כאשר החברה הישראלית תוססת ומחפשת משמעות – הציונות הדתית ספונה בביתה. 

את ההזדמנות הזו אסור לנו לפספס, עלינו לשמוח באכפתיות המתפתחת, להיות שותפים לה ולכוון אותה למקומות הנכונים. ומעז יצא מתוק.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
08.10.2020

1. הדור השלישי - יצאנו באלפינו לפני 15 שנה (בת ציון)

ובאופן ההולם את התקופה - אנחנו לא מתגודדים היום אלא שומרים על מרחק כדי למנוע מגיפה.
את המשמעות אנחנו ממשיכים ללמוד ולדייק, גם בימי הקורונה, ספונים בבתינו - לומדים ומדייקים במסגרות ווירטואליות.
בשקט, בלי רעש וצלצולי תקשורת - שלמדנו לפני 15 שנה שלא יושיעו, אנחנו צופים ומצפים לישועת ה', ועושים מה שניתן כדי להיות שותפים בגאולה.
אנחנו לא ספונים בבתינו בלי עשיה.
מנייני חצר יום יום (לעיתים לצד שכנים שלא רגילים להתפלל) זו אמירה משמעותית יותר מנסיון לינץ' באומלל חולה נפש שמתעלל בחיות.
אנחנו ממשיכים לייחל ולפעול ל"השיבה שופטינו כבראשונה", ויוצרים קשרי קהילות בזום כדי לסייע בעליה.
לא שומעים אותנו עושים רעש בתקשורת – נכוונו חזק מהוגנות התקשורת בגירוש מגוש קטיף, ואנחנו נזהרים בפושרים עכשיו.
אנחנו ממשיכים להשפיע בשקט והענווה בדרך הארוכה של עם הנצח.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עובדי המעבדות צילום:  Yossi Aloni/Flash90

עובדי המעבדות חוזרים למשא ומתן

קרא עוד