מניחה שלא רק אצלנו בחצר, בטוחה שהמחזה שכפל את עצמו במקומות נוספים וזה בפני עצמו גורם להעצמת ההתרגשות- יום כיפור תשפ'א היה אחר.
התפילות השגורות בפינו קיבלו משמעות אחרת, הרגשנו איך גם המבודדים נוכחים בתפילותינו. תפילה ושירה ברחוב סואן של עיר, עוברים ושבים נעצרו, נעמדו או התיישבו והצטרפו. לכולם היה מקום, ומישהו ניגש והציע בעדינות מחזור תפילה.
ברקע התפילה עברו גם ילדים על אופניים, והיה במראה הכללי משהו מאד מחבר וחם. תזכורת לכך ש'יום הכיפורים' הוא לא סתם בלשון רבים- כל אחד והכיפור שלו. לא עוד צעקות וויכוחים, אלא שותפות גורל עמוקה ותפילה של עם ישראל, ללא מחיצות וללא חלוקות פנימיות.
השיא הגיע בתפילת הנעילה, אז התרבו המצטרפים וניתן היה לחתוך את ההתרגשות באוויר.
אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתנו, חוננו ועננו, וה' הוא האלוקים. כמעט בשירת המונים. שירה ספונטנית ללא מנצח יחיד.
בסוף נעילה ניגש אחד המשתתפים ושאל בהתרגשות : 'מה זה בית הכנסת המיוחד הזה? איך קוראים לו?'
השיבו לו בחיוך- 'זה אוסף מקרי של אנשים ללא מכנה משותף, לא מניין קבוע'.
הרחוב ידע תפילות פסח, יום העצמאות, יום ירושלים ואף שיעור בליל שבועות. חלק מהזמן ההתרחשות הייתה מהמרפסות וחלק בחנייה וברחוב. והכל בהקפדה על הכללים ושמירה על מצוות 'ונשמרתם'. בר מצווה, שבת חתן, מי שברך ליולדת, הכל היה בו במניין המאולתר והצנוע. אך תפילת הנעילה הייתה שיא חדש שעוד ייזכר.
תקווה בליבי לזמן בו הקורונה תעזוב אותנו ותהפוך להיסטוריה (בתקווה שזה יקרה בהקדם): מקווה שנשכיל להיזכר במה שקרה פה וננסה לשחזר את פתיחת דלתות התפילה לכולם, גם אם הדבר יחייב לצאת שוב לרחובה של עיר. בתפילה שפתיחת הלב והדלתות (השקופות) תיפתח גם שערי שמיים.