המאבק הוא לא רק של העובדים הסוציאליים | דעה

העובדים הסוציאליים ברחבי הארץ יצאו לשביתה ללא הגבלת זמן. יעל מאמו, עובדת סוציאלית, מספרת על העבודה הקשה ועל מטרות השביתה: "הבחירה במקצוע נעשית במודע, ידענו כולנו שנישא על כתפנו מעמסה קשה. אבל יש גבול למה שאפשר לעשות כשאין מספיק תקנים בשטח"

יעל מאמו
יד בתמוז התשפ
,
06 ביולי, 2020 12:26
הפגנת העובדים הסוציאלים, הבוקר בתל אביב

הפגנת העובדים הסוציאלים, הבוקר בתל אביבצילום: תומר נויברג, פלאש 90

אני לא אדם של פוסטים, אבל מוצאת את עצמי היום לא יכולה לשתוק, ומבקשת להשמיע את קולי כאחת ממגזר ענק של נשים ואנשים שעובדים, סביב לשעון, קורעים את הנשמה, ללא הכרה ותמורה.

מגיל צעיר רציתי להיות עו"סית, רציתי לעבוד עם אנשים, נפש האדם סקרנה אותי, בערה בי שליחות לשנות ולקדם את פני החברה. וכך לפני כ-12 שנה נכנסתי לעולם העבודה הסוציאלית. מקצוע שפנים רבות לו, אחריות ודרישות ללא גבול, משא נפשי כבד מאוד. אך המשאבים, התנאים והמשכורת דלים ומועטים.

העובדים הסוציאליים שובתים ללא הגבלת זמן: "רוצים לשבור אותנו"

התפללתי ועודני, שאהיה מחוברת לעצמי, שהתנאים המבישים לא יערערו את השליחות שלשמה הגעתי, שלא אהיה שחוקה עם השנים, שחלילה לא אתעייף ואאבד מרגישותי בעבודת הקודש הזו. השתדלתי להיות נאמנה לעצמי ולפונים אלי, להיות נוקבת וישרה קודם כל ביני לביני ולדעת שאני רק שליחה לכל הנשמות הענקיות שפגשתי במסגרת עבודתי. והשליחות הלכה והתעצמה, לבשה פנים רבות ושונות בהתאם למקומות עבודתי והתפתחותי האישית כשהדרישות והאחריות רק הולכות וגדלות, וכך גם מחויבותי להן, לפונים, לחברה, למדינה.

אם זה בעבודתי כקצינת מבחן בשירות המבחן לנוער, בהתרוצצויות בין מפגשים עם נערים, בתי מעצר, קבוצות טיפוליות, תכניות טיפול, ביקורי בית ודיונים משפטיים ואם בעבודה במסגרת פנימייתית על צרכיה המרובים בכל שעות היממה, כן גם בשעות הלילה הקטנות, גם שניה לפני שבת, בבילוי זוגי ביום נישואין ובמסיבה של הילדים בגן. פשוט כי היה באמת דחוף, לא סובל דיחוי, עניין של דיני נפשות, כפשוטו.

ולצד העומס הרב, הנפש מחזיקה ואוגרת תכנים שלא פשוט לפגוש, שרבים מכם היו מעדיפים שלא לדעת על קיומם. מציאויות חיים קשות מנשוא, עצובות וכואבות הולכות איתי הלאה, מתקשות להישאר בעבודה כשהיום נגמר, פוגשות אותי בכל שעה משעות היום. הדאגה לאנשים שעמם אני עובדת, העיבוד של התכנים הקשים, הכל מתערבב ביום יום שלי, זולג לא אחת להתמודדויות האישיות, לזוגיות ולהורות.

כן, אני מנסה להפריד, אפילו יכולה לומר שכבר יודעת לעשות את זה. אבל בע"ה רוצה להישאר אדם ולא רובוט ולכן לא תמיד זה אפשרי, שמחה שהלב עדיין מרגיש, שהכאב של הזולת כואב, ולצד המחיר הכבד, מודה על כך שהחשיפה לתכנים מזעזעים עדיין שורטת את הנשמה, שלא הפכתי לקהה רגשית ואדישה.

לא באתי חלילה להאדיר את עבודתי, אני גם מובכת מהמעמד בו אני מספרת כ"כ הרבה על עצמי. אבל החלטתי שעלי להצטרף לזעקה ולפתוח צוהר קטן מההשקעה הרבה, האחריות, הטוטאליות והלך הנפש שלי כעובדת סוציאלית, ולספר לכם שכל זה מעולם לא תוגמל אפילו לא במינימום שמקבל עובד רגיל במשק ללא תואר אקדמי ושנות וותק.

שלא תבינו לא נכון, הבחירה במקצוע נעשית במודע, ידענו כולנו שנישא על כתפנו מעמסה קשה.
אבל יש גבול למה שאפשר לעשות כשאין מספיק תקנים בשטח. אנחנו לא מסוגלות לתת מענה לכולם וזה מייסר. וכן, כמה שזה לא נעים לדבר על תגמול ראוי אנחנו צריכות אותו, איננו מבקשות טובות, יש לנו משפחות וכנראה מישהו חושב שאנחנו צריכים לעבוד בהתנדבות, אז זהו, שלא.

המאבק הוא לא רק עלינו העו"סים, אלא על פני החברה כולה. מה הערכים שאנחנו מכבדים ומקדמים?! עד כמה הנושא של עזרה הדדית וחברה מתוקנת חשוב לנו?! ועד מתי ננצל את מי שהגיעה למקצוע מתוך שליחות ורצון להיטיב, למדה קשה מאוד, עובדת בתנאים קשים ועדיין לא יכולה לפרנס את משפחתה בכבוד?!

קוראת לכולם להצטרף אלינו, לתמוך, להעלות מודעות ולהביא לשינוי!

 

יעל מאמו, עובדת סוציאלית ומנחת הורים

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עת לכל חפץ: הגדה של יהודי הודו צילום: הרב אליהו בירנבוים

עת לכל חפץ: הגדה של יהודי הודו - בערבית

קרא עוד