בעם ישראל תמיד כבדו נשים, טען הרב אבינר.
ואני שואלת: האמנם? במה התבטא הכבוד הזה - בהאזנה למאוויי ליבן, בפתיחת שערים בפניהן, או בהחלטה מה טוב להן ומה הן באמת רוצות? היכן הכבוד כשכל משאלה אמיתית וכנה של נשים נצבעת מיד באמירה: "הן רוצות להיות כמו גברים! ואם כך – זה פסול! אנחנו נגיד להן מה הכבוד הראוי להן". אינני מן הנעלבות, אבל זאת עמדה שיש בה עלבון.
ארגון עתים: "קוראים לרב אבינר להצטרף אלינו"
אני, אחת מן העותרות לבג"צ, ממש לא רוצה להיות כמו גברים. אולי הרב יודע טוב ממני עלי ועל חברותי, וכדבריו הוא חושב כך מתוך כבוד גדול. אבל, כבוד הוא להבין. כבוד הוא להקשיב לקול האמיתי של הנשים.
ובמקרה זה הרב טועה. אני ממש לא מבקשת להיות גבר. טוב לי מאד להיות אשה ואם וסבתא ב"ה. טוב לי מאד שזכיתי להיות מורה בישראל במשך שנים רבות, להרבה מאד תלמידות וגם תלמידים. טוב לי להיות אשה שלומדת תורה ומשתדלת להעמיק בה ולהוסיף ללומדה וללמדה.
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" – נשים קדמו לגברים במעמד הר סיני, הן נקראו לשם ובאו. כך גם היום, נשים שומעות את הקריאה הגדולה היוצאת מאז מסיני ורוצות ללמוד תורה ובאות ללומדה. ומכוחה של תורה שהיא מגדלת את לומדיה ואת לומדותיה, כמאמר הגמרא: "אלף נכנסים למקרא.. מאה למשנה...", כך גם בבתי המדרש של נשים. הנשים הנבחנות היום במסלולי המבחן המקבילים, המבקשות להיבחן במבחני הרבנות, הן ראש הפירמידה של לימוד התורה הנשי בארץ ובעולם. כולן זכו ללמוד ולהיבחן אצל רבנים חשובים ולזכות בהערכה על ידיעותיהן בהלכה ובתורה. ואשרינו שכך – כי ככל שיגבה ראש הפירמידה, כך יגדל ויתרחב הבסיס – וכך יגדל ויתרחב לימוד התורה של נשים בכמות הלומדות, בהיקף הלימוד ובעומק הידיעות. וכבר עכשיו נשים אלו זוכות למה שזכתה דבורה "שקבלו אותה עליהם". ציבור גדול של נשים וגברים נזקק להן כמורות, כמדריכות, כמשיבות הלכה, ציבור גדול מעריך את הנשים האלו בגלל תורתן.
אם כך, מה אנו מבקשות מהרבנות הראשית? ממש לא את מה שטופל עלינו הרב אבינר. אנחנו לא רוצות להיות "כמו גברים כדי שיעריכו אותנו".
אנחנו מבקשות את מה שאנחנו מצפות ממוסד כמו הרבנות הראשית, שרואה עצמו כמייצגה של התורה במדינת ישראל. מבחינתה של הרבנות הראשית תורתנו לא נחשבת והיא מסרבת לתת לנו אפשרות להיבחן במבחני ההסמכה הפורמליים שלה, רק משום שאנו נשים. למרות ההערכה שרוכש הרב אבינר לתלמידי ותלמידות חכמים שלא נבחנו, לא כך החליטה הרבנות הראשית. הרבנות יצרה את המבחנים כי חשבה שיש צורך באישור חיצוני אובייקטיבי לרמת הידע. ההסמכה היא אישור מתועד ובעל משמעות לרמת הידע התורני, והמסגרת של הבחינות מעודדת וממסגרת את הלימוד במסלול מובהק ומעשי. ההסמכה גם מאפשרת מעמד – כמו: רבני בית ספר וכו'. נשים בעלות מעמד מוכר זה תהיינה רבניות בבתי ספר של נערות שיראו בהן (ולא בגברים) דוגמא לחיקוי.
והנה עתה, עם תשובתו של היועמ"ש בתשובה לעתירה, מודיעה מדינת ישראל שהיא מכירה בנשים לומדות תורה. מדינת ישראל בעצם נותנת הערכה פורמלית למה שמתהווה במשך 35 שנה. לא מכירה בהן שהן כגברים, אלא במעשה הגדול שעושות כאן נשים לומדות תורה. ואם מוסדות המדינה כך, אז ראוי היה שמועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים, וגם הרב אבינר, ישמחו בעתירה זאת ויתמכו במגמתה, שכל כולה באה לחזק את לימוד התורה של נשים ולהעשיר את עולם התורה כולו.
אבל, לא כך. מדוע? ראו את "הנימוקים" במאמרו של הרב אבינר - כי פעם לא היה כך. אבל פעם לא היו כלל מבחנים של הרבנות, לא לגברים ולא לנשים. ראו את מאמרו של הרב אבינר.
אז מה יהיה עכשיו? המדינה בתשובתה מציעה "מסלול עוקף רבנות" וכך לא דורשת מהרבנות הראשית להכיר בנשים שנבחנו במבחניה שלה, אלא מציעה שהמשרד לענייני השכלה גבוהה יכיר בהן, כדי לתת להן את הזכויות המגיעות מכוח הסטטוס הלימודי שלהן. כתוצאה מכך הופכת הרבנות הראשית לפחות ופחות רלוונטית. הרבנות כבר לא תהיה היחידה "במגרש", ותהווה כתובת וסמכות לפחות ופחות קהילות וא.נשים.
נראה שיש בכך ברכה גדולה, כי מסלול עוקף זה מצטרף ל"גיור כהלכה" ולכשרות האלטרנטיבית, ולטוענות הרבניות שנכפו על הרבנות הראשית על ידי בג"צ, וליועצות ההלכה ועוד ועוד. כך יפקע המונופול של הרבנות על כל קלקוליו, ואולי מתוך כך תרבה תורת אמת בתוכנו.
הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב, ואחת העותרות בבג"ץ שהגיש ארגון 'עתים' בשיתוף עם קולך ומרכז רקמן באוניברסיטת בר-אילן