האם אלו שהחליטו לקצר את שנת הלימודים שמו את טובת התלמידים לנגד עיניהם?

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה בטור נוקב כנגד ארגוני המורים שנלחמו על כך שלא תוארך שנת הלימודים, ולו ב-9 ימים. "הרוח של החינוך לא תישבר בגלל ארגוני המורים, לא הם אלה שיקבעו את עתיד החינוך במדינת ישראל"

חדשות כיפה הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה 20/06/20 22:33 כח בסיון התשפ

האם אלו שהחליטו לקצר את שנת הלימודים שמו את טובת התלמידים לנגד עיניהם?
יו"ר ארגון המורים רן ארז, צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

את השורות הבאות התאמצתי בכל כוחי לא לכתוב בשלושת החודשים האחרונים. השתדלתי להיות מאותם שאינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק; שאינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. השתדלתי, יחד עם רבים, להתגייס במשבר הקורונה זה להוסיף אור וטוב בעולם ולתרום את תרומתי הדלה לתלמידי ותלמידות ישראל, ומתוך המשבר הכלל עולמי להוסיף תורה; להוסיף שפיות; להוסיף יציבות; להוסיף חיים; להוסיף עוד שיעור ועוד לימוד.

צופה לאורך כל התקופה ועיני כלות על ההתנהלות הקשה והמחפירה של ארגוני המורים שלא טובת הילדים וערך החינוך לנגד עיניהם אלא אך ורק גודלו של השקל הנכנס אל הכיס בסוף החודש, ודאגתם היחידה (או לפחות זה הדבר היחיד שנשמע מהם שוב ושוב ושוב) שלרגע אף אחד מהמורים לא יעבוד דקה יותר ממה שהוא חייב.

שואלת את עצמי שוב ושוב ושוב מה היה קורה לו אחד הרופאים המטפלים במשבר הקורונה היה עוצר מעבודתו בעיצומו של המשבר ומתנה תנאים – 'אם לא משלמים לי כך וכך וכך או משפרים את תנאי עבודתי – אני פורש ותסתדרו בעצמכם', או אולי פורץ בשביתה באמצע התקופה המאתגרת הזאת וכיצד היינו מתייחסים אליו..

הרופאים הם רופאי הגוף, המחנכים, בפרט בזמן הקורונה, הם רופאי הנפש והרוח. ולא בגלל שהם מטפלים במשברים הגדולים שזימנה הקורונה, זה תפקידם של הפסיכולוגים, המטפלים ואנשי בריאות הנפש שידיהם עמוסי עבודה, אלא בגלל שהם מנעו מחלה מלהגיע לבית ישראל; שמרו על השפיות והחוסן של הילדים והבתים; דאגו לכך שיהיה בשביל מה לקום בבוקר; הובילו מעגלי שיח וחיי חברה משמעותיים שלא מתנהלים רק במרחב המאתגר והסמוי מעין מבוגר של הרשתות החברתיות; הרימו טלפונים שוב ושוב ושוב לילדים ולהוריהם (גם כשסיננו אותם..) דאגו לשלומם ולרווחתם של הילדים; השיגו מחשב נייד למי שחסר לו ואפילו דאגו לתמיכה כלכלית למשפחות של תלמידיהם שנזקקו לעזרה. הם דאגו לכך שלכל יום יהיה את הייחודיות שלו והשבועות לא יעברו ריקים ומרוקנים מתכלית; הם שמרו על עוגן של יציבות בבתים גם במקרים שההורים היו אבודים ולא ידעו איך להתנהל במציאות המוטרפת שנקלענו אליה.

הם לא עשו זאת בגלל שזו חובתם על פי חוק, וגם לא בגלל ששילמו להם על זה תוספת. הם עשו זאת בגלל שהם מאמינים בחינוך, חושבים חינוך ורואים את תפקידם כהרבה מעבר ל"עבודה" נטו אלא כשליחות של ממש.

איני נכנסת לדיון האם המורים מקבלים שכר ראוי לעבודתם. השאלה הזאת חשובה ורלוונטית לעתות שלום, ולא לעת מלחמה. במלחמה כלל עולמית אנחנו נמצאים, מלחמה בלי נשק ובלי תותחים, מלחמה בנגיף עלום שהשתלט על העולם וטלטל את כולנו. זמן מלחמה הוא לא הזמן לחשוב על טובתי הפרטית, על אינטרסים אישיים או על גודלו של השקל הנכנס לכיסי, זמן מלחמה הוא זמן של התגייסות לטובת הכלל וכדברי הגמרא בתענית – "בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי", ואם חלילה יעשה כך וידאג אך ורק לטובתו הפרטית – עלולים להתקיים בו הדברים הקשים בתחילת הסוגיה - "פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור..."

ואני שואלת את עצמי, האם אלו שחתמו על ההחלטה האומללה לקצר את שנת הלימודים באותם 9 ימים (שגם הם רק קמצוץ מהחופש כולו אבל בכל זאת תרמו במשהו להתמודדות עם החופשה הגדולה מדי..) שמו את טובת התלמידים לנגד עיניהם? את טובת ההורים לנגד עיניהם? את טובת החברה הישראלית שילדים רבים (מדי) הולכים להסתובב בתוכה בחוסר מעש בחודשיים וחצי הקרובים? האם מישהו חשב על אותם עשרות אלפי ילדי חטיבות הביניים שחלקם עוד טרם אספו את עצמם מ"חופשת" הקורונה הארוכה והנה הם יוצאים לחופש גדול מאתגר במיוחד? האם מישהו חשב מה יעשו אותם הילדים ב70 ימי חופשה תחת מגבלות קורונה שאיננו יודעים עוד את עתידם? במציאות כלכלית מאתגרת בה להורים רבים אין כסף בשביל לממן את החופש של ילדיהם? האם מישהו חשב על הגיל המאתגר של חטיבות הביניים וכיתות ה-ו בו הילדים לכאורה "גדולים" ויכולים להסתדר בכוחות עצמם.. אך בפועל הם צריכים שמירה והדרכה מיוחדת וההורים האמונים על כך  עמוסים וטרודים ובקושי הצליחו לאסוף את עצמם בין סגר לחופשה?

האם מישהו חשב על תלמידים שנפרדו מהמורים והמחנכים ביום חמישי לפני שבת באמירה ברורה שניפגש בראשון, לא לקחו את הספרים מבית הספר, לא נפרדו כראוי מחבריהם וברגע אחד – נגמרה עבורם שנת הלימודים???? האם מישהו חשב על מנהלים, רכזי חינוך החברתי, אחראי מערכת שהשקיעו ימים ולילות לבנות תוכנית משמעותית ורלוונטית לתשעת הימים הללו? האם מישהו חשב על בנות מגמת תאטרון אצלנו באולפנה שהבינו את תפקידם והתגייסו להעלות בימים אלו את הפקת הסיום למעלה מ10 פעמים כדי להכניס כמה שיותר בנות תחת הגבלות הקורונה ולרומם את הרוח, וברגע אחד אומרים להם כי כוונותיהם הטובות נדחו ותכניותיהם בטלות ומבוטלות?

חושבת על כל אותם אנשי חינוך שמתוך אמונה גדולה בתפקידם ובשליחותם בנו מערכת משמעותית לתשעה ימים נוספים לחנך לתורה ולמדע וליראת שמים ולשמור על עוד קצת שפיות ויציבות בתוככי המציאות המטלטלת שלנגד עינינו והנה ברגע אחד, דקה לפני שבת והעסק הזה נטרף וניצחו השקלים את החינוך ואת החזון ואת הערכים, וניצח ארגון המורים...

לא. לא ניפול ברוחנו. עבדי ה' אנחנו ולא עבדים לעבדים. הרוח הגדולה של החינוך לא תישבר בגלל ארגוני המורים וגם לא בגלל אותם תשעה ימים, לא הם אלה שיקבעו את עתיד החינוך במדינת ישראל. בעזרת ה' נזכה ויבוא יום שבו "מציון תצא תורה" – ובתוכה גם תורת החינוך, ודבר ה' יגלה עלינו מירושלים ונזכה ויתנו למחנכים לחנך ויעריכו כולם את עבודתם ואת תפקידם בשמירת הרוח וביצור החוסן ובניית הדור הבא של עם ישראל.

הכותבת היא הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה - רבנית אולפנת אמית להב"ה, מרצה במכללת אורות