אין חולק על כך שמה שנעשה בחתונה, הוא מעשה חמור וחילול השם. אולם עלינו לברר היטב בדרכי השכל ולא ברגשנות, כיצד עלינו לגשת לאותם נערים התומכים במעשה הרע הזה.
הדוגמה שנתנו ראשי ישיבת עתניאל היא דוגמה מה לא לעשות כאנשי חינוך. הדבר הקל ביותר, אשר גם נותן תחושה טובה לרבנים, הוא לעמוד ולזעוק עד השמים נגד העניין, ולהכריז מעל אתרי המדיה שמי שמעז לחשוב בכיוון כזה יסולק מהישיבות שלנו. אך הסיפא היא מעשה לא אחראי, אשר הוא עצמו אחד הגורמים לחיזוק התופעה הזו.
אותו נער שיושב בבית המדרש בישיבת עתניאל ושומע את רבו מכריז שאם הוא מעיז לחשוב כך וכך, עליו לעזוב את הישיבה- אותו נער, לאן ילך כשיברח מרבותיו? להר המור? למרכז הרב? להר עציון? ודאי שלא. הוא ילך למקום בו יקבל תמיכה וגיבוי לעמדותיו התומכות באנרכיה תורנית ולאומית.
רבים מאותם נערים טועים, למדו במסגרות נורמטיביות ובישיבות. חלקם עזבו כששמעו איומים מראשי הישיבות שלהם, ולו היו נשארים והיינו משקיעים בהסברה מול עמדתם ובשיחה כנה עימם, היו שבים אלינו ולא יורדים ממסילת הישרים.
תפקידו של ראש ישיבה אחראי אינו לאיים שיזרוק תלמידים, אלא לקרוא לכל מי שמצדד במעשה הזה, לבוא לשוחח עם ראש הישיבה. להתווכח, ולעמוד על הטעות הגדולה שבמעשים אלו.
אפילו יש"ו הנוצרי שר"י, שדחאו רבי יהושוע בן פרחיה בשתי ידיים, קראו על כך חז"ל 'לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת', שאסור לדחות לגמרי תלמיד טועה לפני ששוחחנו איתו בארבע עניים על טעותו, וניסינו הכל על מנת לשנות את עמדתו הרעה. אם ניסינו הכל ולא צלח- אין ברירה. אך להכריז מראש על סילוק בשל עמדה טועה, זו טעות חינוכית.
וכן הכריע הב"י בהלכות תלמוד תורה- "אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון. אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו". דהיינו, לא זונחים אותו אלא מחזירים אותו למוטב בשיחה, ומנהיגים אותו בדרך ישרה, על מנת להשיבו לביהמ"ד. אחרת, אנו יודעים לאן יגיע.
ראש ישיבה צריך לומר בפה מלא מה דעת התורה לדעתו בנושא חמור כזה. ראוי היה להוסיף שמי שתומך במעשה זה, נבקש שלא ימשיך בלימוד הרגיל לפני שיחה כנה על עמדתו. אך להוציא מהישיבה ומהחוג החברתי לגמרי רק בשל העמדה עצמה ללא שיחה, זהו מעשה שרק גורם רעה ומגדיל את מעגל הרוקדים בחתונה הנ"ל.
מקרה זה יכול לשמש לנו לדוגמה, כיצד עלינו כאנשי חינוך, הורים, ואף רבנים, להתייחס לנערים שיורדים מהמסילה ועלולים להגיע לתהומות של אנרכיה.
אין זו חכמה לחבק תלמיד שיש לו בעיות באמונה או בעיות בלימוד. הלא דברים אלו הם לחם יומנו כאנשי חינוך, אנו יודעים כיצד לעמוד מול המשבר ולמתק אותו.
האתגר האמיתי הוא תלמידים אשר אינם מקבלים את הנחות היסוד של התנהלות תיקנית בממלכה ובחברה, תלמידים שד' זיכה ואיתגר אותנו שיגיעו לפתחנו ולא לעברי פי פחת. אנו יכולים להציל, לעדן, לחבר, לגרום לממלכתיות מתוך תורה אצל הנוער. אך נוכל לעשות זאת רק מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר ואמון אמיתי ברצון הטוב והנבוך של חלקם. נוכל לעשות זאת בגבורה ובמאמץ, מתוך תורה עמוקה, יחד עם הסלידה העקבית מעמדותיהם.
חשוב לשוחח איתם בצורה נוקבת, עם ביקורת, בחוסר קבלה מוחלט של דעות אנרכיסטיות, אך חשוב שבעתיים לשמור עליהם במסגרת שאנו יכולים להשפיע עליה ולא להשליך אותם למקומות אחרים בהם יקבלו רוח גבית לעמדותיהם וירקדו עם תמונת תינוק שנרצח.
יעקב אבינו ע"ה, אף שמתח ביקורת חריפה על שמעון ולוי, עדיין כלל אותם בין בניו בסוף ימיו. יתירה מכך- ההשגחה ידעה לקחת את הכח הרדיקאלי באחים הללו ולבזר אותו בישראל כברכה ובכך למתק אותו. שמעון- מלמדי תינוקות. לוי- ערי מקלט ומקדש.
עלינו להמשיך את גישת יעקב, ולמצוא את הנתיב הנכון ללב של הבנים, לכלול אותם בישיבות שלנו ולעמוד מולם במחלוקת ברורה ונוקבת עד תהום, אך באהבה ואמון שאהבת הארץ והעם שבהם אשר כעת מופיעה בחומרה בצורה בוסרית ומעוותת, יכולה להופיע בצורה מתוקנת אם נדע לעשות זאת נכון בלי לדחותם לגמרי מחוגנו. אין לנו ברירה אחרת, אחים אנחנו.