1) מבוא:
במהלך השנה האחרונה ישנה תחושה של התרופפות הקשר והברית שבין הציבור הדתי ומוסדות השלטון בישראל: העקירה מגוש קטיף - מלווה בתחושת חוסר אכפתיות מצד חלקים גדולים של החברה הישראלית; אירועי עמונה שהביאו את הנוער הדתי- לאומי לתודעת "הילד הדחוי" בכיתה והבחירות שקיבעו את בידודה וגודלה (המצומק) של הציונות הדתית. אי אפשר להתהדר באמירות כלליות שעוד מעט יפתחו כולם את עיניהם ויגלו עד כמה הם שגו. אני מבקש לבדוק את מאזן הכוחות הפנימיים שבתוכנו ולזהות את גורמי החיזוק והחולשה שלנו. ברור שיש גורמים חיצוניים שרוצים להביא לבידוד זה אך אני מבקש לעסוק בגורמים הפנימיים. אשרטט בקווים מאד כלליים את אילן הציונות הדתית, משורשו וגיזעו ועד ענפיו והרכבותיו. בתקופה של שבירת הגדרות וערבול אידיאות יש נטייה לוותר על קטלוגים וחלוקות לטובת איזו יצירה מעורבת ששייכת לכל ולא מחייבת אף אחד. לענ"ד אנו נמצאים במבוך רוחני שהדרך היחידה לצאת ממנו הוא דווקא חזרה להגדרות יסודיות ואבחון של מרכיבי היסוד ממנו צמח אילן זה.
2) שרשים
בכ"ה אדר א' תרס"ב- 1902 התכנסה בוילנה קבוצת רבנים ועסקנים דתיים, בראשות הרב ריינס, והניחה את היסוד לתנועת המזרחי, בסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". מראשיתה נאבקה תנועת ה"מזרחי" ויורשיה, על שילוב ערכי הדת בלאומיות היהודית המתחדשת ועל דמות החיים בארץ-ישראל.
בתרפ"ב (1922) הוקמה ע"י חלוצים דתיים בא"י הסתדרות הפועל המזרחי באידיאולוגיה של 'תורה ועבודה' שנשאה את דגל ה"מרד הקדוש" של הרב שמואל חיים לנדוי (=שח"ל). רוב הוגי התנועה, רבניה ועסקניה, ראו בתחייה הדתית הלאומית של העם היהודי בארצו, את עיקר תפקיד התנועה. ליצור חברה דתית עובדת בארץ ישראל ומבוססת על יסודות הצדק והיושר. אין תורה בלא עבודה ואין עבודה בלא תורה. מתוך שרשים אלו התחיל לצמוח העץ של הציונות הדתית.
3) גזעו של עץ - השדרה המרכזית של הציונות הדתית
משורשי תנועת תורה ועבודה צמח העץ של הציונות הדתית. גזעו מזוהה עם תנועת בני עקיבא המפוארת. במשך למעלה מ- 75 שנים מחנכת התנועה את חניכיה לשאת את דגל "תורה ועבודה". ברחבי המדינה יש מאות אלפי חברים לחיי תורה ושמירת מצוות, שהתחנכו ב"בני עקיבא" מתוך התחייבות להירתם ולתרום בכל מעשה ציוני ומשימה לאומית נדרשת. מפעל ההתיישבות הראשון של התנועה היה הקיבוץ הדתי שנשא את דגל ההנהגה האידיאולוגית שלה. אל תנועת "תורה ועבודה" הצטרפו בשנות החמישים אלפי עולים מארצות צפון אפריקה והמזרח שהקשר בינם לבין הרעיון של התנועה היה מובן מאליו. הם באו ממסורת של עבודת כפיים ופרנסה, הם באו ממסורת של תורה ומצוות והם באו ממסורת שבה ארץ ישראל היא יעד החיים. במשך הזמן גם התפתחה לה לתפארת מערכת הישיבות התיכוניות והאולפנות בהנהגת הרב נריה זצ"ל וממשיכיו הרב אברהם צוקרמן והרב חיים דרוקמן יבדל"א. הרב צבי יהודה זצ"ל העמיד תלמידים הרבה שיצאו לרחבי הארץ בשליחות חזון הגאולה מבית מדרשו של הרב קוק: ראשי ישיבות, רבני ערים ושכונות ומנהיגי תנועת ההתיישבות של גוש אמונים. כך קמו המוסדות המובילים של הציונות הדתית: השרות הלאומי, בראשות הרב דרורי, המכינות בהנהגת הרב סדן. דמות חשובה אחרת, שקשורה לגזעו השל העץ הזה הוא הרב אריה בינה זצ"ל מייסד ישיבת נתיב מאיר. הוא בא מעולם של תנועת המוסר, חבר בכל נימי נפשו ל"תורה ועבודה" ללא שום זיקה לתורת הרב קוק. תלמידיו ינקו את דמותו הפשוטה מחד ומורכבת מאידך והפיצו אותה בכל רחבי הארץ: ישיבת הכותל, מעלה אדומים, ישיבת הגולן, מעלות ועוד - כולם יצאו מבית מדרשו של ר' אריה. מפעלים אלו, המחוברים בטבור לתנועת הנוער מכילים את הקבוצה המובילה של חניכי הציונות הדתית שנקראים לכל פעולה ברחבי המדינה: חינוך, קליטת עליה, משימות חברתיות ומסירות נפש בצבא ובהתיישבות. האמירות היו כלליות. "עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל". איש לא שאל על טיב ההתקשרות עם התנועה הציונית. זו הייתה ברית חרותה בסלע קיומנו.
4) הענף הנוטה למזרח - מ"דגל ירושלים" ועד ל"הר המור":
למרות הקרבה הגדולה בין אנשי הציונות הדתית לתורת הרב קוק היה הוא מסויג מתכנים רבים של תנועת המזרחי. עם כל הכבוד שרחש להישגיה של תנועה זו, הוא ראה בה תנועה של פשרנות והסתגלות ולא תנועת התעוררות לאומית - דתית. חרה לו מאד שהמזרחי לא עשה מספיק כדי לבטל את המשפט המחפיר של הקונגרס הציוני: "הציונות אין לה דבר עם הדת". הוא גם הבחין ביחס המזלזל של ראשי הציונות ל"מזרחי". על פי דבריו (אגרות חלק ג עמ' קע"ג) אין למזרחי סיכוי של ממש להשתלב בתנועה הציונית באופן משפיע ומכריע אלא רק "כטפיל הנדחה מפני אדוני התנועה הציונית, שכל עניינם רק חוסן לאומי גשמי"... תודעה זו הולידה אצל הרב קוק את החפץ לייסד את התנועה הגדולה "דגל ירושלים". התארגנות זו הייתה משאת נפשו של הרב קוק אך לא יצאה אל הפועל כלל. תלמידי מרכז הרב שהתחנכו ב"בני עקיבא" לא הרבו לדבר על "דגל ירושלים". הם השתלבו בעשיה הציונית דה-פקטו והיו לחלק אורגני מהציונות הדתית. במשך שנים רבות היתה הנהגתה של הציונות הדתית נתונה לקבוצות החלוצים של הפועל המזרחי, לחניכי בני עקיבא שהמשיכו לשרות בנח"ל ולאנשי הקיבוץ הדתי. באמצע שנות השבעים חל מהפך בהנהגת התנועה וחניכי "מרכז הרב" ושלוחותיה החלו להשפיע באופן מעשי על כל שדה הפעולה של הציונות הדתית. ועדיין, העולם הרוחני של "דגל ירושלים" נותר בהקפאה עמוקה, אך מעולם לא נעלם. בשנים האחרונות אנו עדים להתעוררות החזון הזה, מתוך ישיבת הר המור. חלק מכתביו של הרב צבי טאו מוקדשים לברור חזונו של הרב קוק להקמת "דגל ירושלים". במאמר שפורסם אך לאחרונה "נשמה לעם עליה" (אדר תשס"ו), מברר הרב טאו את דברי הרב קוק הכתובים באגרת תקע"א לתנועת המזרחי. בין השאר קובע הרב טאו ש"אמנם תנועת דגל ירושלים, על פי מסגרותיה הרשמיות כבר אינה קיימת, אך הרעיון העומד ביסודה חי וקיים וחיוני להמשך הבנין ופריחתו." (נשמה לעם עליה, עמ' פה).
כדאי להתעכב על דברים אלו שכן הם משמעותיים להבנת מידת האחיזה של הרב טאו ותלמידיו בשדרה המרכזית של הציונות הדתית. הרב טאו מודע היטב לאבחנה שבין נשיאת דגל ירושלים לבין נשיאת דגל "תורה ועבודה". על פי דבריו "הכרח הוא שלא תכנס תנועת דגל ירושלים למסגרות הרשמיות של התנועה הציונית" (שם). זוהי אמירה הפוכה מאמירת היסוד של הציונות הדתית הקובעת בראש דבריה את החיבור המסגרתי לתנועה הציונית. גם הרב טאו מסכים שאין סתירה בין שתי התנועות אולם אין לערב ביניהם ואין לבלבל ביניהן. אולי זו הסיבה שהרב טאו וחלק מבכירי תלמידיו החליטו בבחירות האחרונות להצביע למפלגת ש"ס, בהיותה נאמנה להפצת התורה ללא חיבור לתנועה הציונית. גם אם זוהי השקפתו של הרב טאו אין ספק שחלק מתלמידיו ותלמידי תלמידיו אינם מודעים למשמעות הזו שבהשקפתו. כשנודע ברבים על הצבעתו בבחירות הייתה מבוכה רבה. חלק טענו שהייתה זו הצבעת מחאה, חלק התכחשו לה וחלק שתקו נבוכים. למותר לציין שכמעט כל תלמידי הר המור ושלוחותיה באים ממשפחות של הציונות הדתית, ומזדהים עם הרעיון של "המרד הקדוש" הקורא להשתלב עם התנועה הציונית. בשם השילוב הזה נמצאים התלמידים בכל החזיתות. לפתע נפער פתח שמוביל אותם למחוזות אחרים, השונים במהות מהבית הטבעי שלהם.
5) הענף הנוטה למערב - מ'התנועה ליהדות של תורה' ועד לאורתודוכסיה המודרנית
בחול המועד פסח תשכ"ו נערך כנס היסוד של תנועה אינטלקטואלית דתית בשם 'התנועה ליהדות של תורה'. הקבוצה כללה את השורה הקדמית של חוקרי מדעי היהדות הדתיים ובראשם הפרופ' אפרים אלימלך אורבך. הם שילבו בדיוניהם את התביעה לראות יהדות דתית הפועלת מתוך התחייבות מוסרית להקמת חברת מופת צודקת ומתמודדת עם המודרנה ובתוכה. לקבוצה הזו בשלביה הראשונים כמעט ולא היו רבנים. רבים מהם היו בעלי תעודות סמיכה לרבנות אך הם לא השתמשו בהן כמעט בכלל. שמות כמו הרב פרופ' א"ש רוזנטל, פרופ' זאב פלק זכרונם לברכה, פרופ' מ"ד הר יבדל"א, ועוד - הטביעו את חותמם על מחקר מדעי היהדות בקנה מידה בינלאומי אך על דופק החיים של "בני עקיבא" הם השפיעו באופן מקומי וקטן. התנועה דשדשה בשולי המחנה הציוני דתי שבאותם שנים התעורר לחיי התיישבות ברחבי ארץ ישראל. בשנת תשל"ה נוצר חיבור מעניין בין הקבוצה הזו, בהנהגת הקיבוץ הדתי, לבין קבוצת רבנים תלמידי הרב י"ד סולובייצ'יק מארה"ב. עד אז הרחוב הישראלי כמעט ולא בא במגע עם אוכלוסיה זו. חניכי בני עקיבא עוד לא קראו את כתבי הרב סולובייצ'יק וההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית התרכזה כמעט ורק בתורתו של הרב קוק. המפגש בקבוץ לביא הביא את ה"אורתודכסיה המודרנית" לישראל. אחד האורחים בכנס היה רב צעיר ממנהטן בשם הרב שלמה ריסקין, שלימים עלה עם רבים מאנשי קהילתו ארצה ויחד הקימו את העיר אפרת. כניסתו של הרב סולובייצ'יק למגרש הציוני - דתי שינה את ההשפעה המוחלטת של תורת הרב קוק. הרב ליכטנשטיין חבר לרב עמיטל, (שהיה מחובר לתורת הרב קוק אך לא דרך הרב צבי יהודה) וביחד הנהיגו את ישיבת הר עציון. הקמת תנועת "מימד" על ידי הרב עמיטל "סימנה" את אנשי בית המדרש הזה בצד השמאלי של המפה, למרות שרבים מאד מתלמידי הרב ליכטנשטיין הם בעלי השקפה ימנית ואינם מזדהים עם תנועה זו. המכנה המשותף לבוגרי ישיבת הר עציון אינו שייך לזירה הפוליטית אלא קשור לתפיסת התורה והמודרנה. בהר עציון גדלה הקבוצה, בהנהגת הרב יואל בן נון, שהצמיחה את התחדשות לימוד התנ"ך בישראל. לא עוד לימוד עקיף אלא לימוד ישיר היונק מאויר ארץ ישראל, נופיו ואקלימו. חלקים גדולים מבוגרי הישיבה התחנכו ב"בני עקיבא" על ברכי תורת הרב קוק ומשלבים בעולמם את תורת הרב קוק עם תורת הרב סולובייצ'יק: פרופ' בנימין איש שלום שהקים את "בית מורשה" בירושלים, ר' אברהם ליפשיץ שהקים את מוסדות החינוך בטבריה, הרב יעקב מדן, הרב יובל שרלו, הרב רא"ם הכהן ועוד רבים. ישיבות הסדר קמו מתוך מורכבות זו ויצרו את הזרם של הציונות הדתית המחובר לחברה הישראלית ולמודרנה. רוב בוגרי הישיבה ושלוחותיה הרבות מתמקמים ברחובה הראשי של החברה הישראלית, במקצועות מגוונים ושותפים בפועל בהנהגת המדינה על מערכותיה השונות.
6) הרכבת אילנות - הרב מרדכי אליהו, פא"י וחב"ד
בשונה מהענפים הקודמים, שצמחו מתוך שורשה וגיזעה של הציונות הדתית נמצאו גם ייחורים שהושתלו לתוך האורגן החי הזה ונקלטו לתוכו. הדוגמה הברורה ביותר היא היקלטותו של הרב מרדכי אליהו בציונות הדתית. מקורות יניקתו באים מפאר יהדות בגדד. הוא צאצא למשפחת ה'בן איש חי' ובנו של מי שהיה אחד מראשי המקובלים בארץ, הרב סלמאן אליהו. הרב מרדכי אליהו גדל על ברכיו של הראשון לציון הרב יצחק ניסים והיה הדיין הצעיר ביותר בארץ. שנים רבות ישב בבתי דין, תחילה בבאר שבע ואחר כך בירושלים, עד שעלה לכס הראשון לציון כיורשו של הרב עובדיה יוסף. הוא ידוע היום כאחד מגדולי הרבנים בדורנו, הן בנגלה והן בנסתר. עשרות שנים עוסק בהנהגת ציבור, ברבנות ובדיינות. עומד בראש ארגון מורשת ומוביל את הקמת הגרעינים התורניים. עם כל מפעליו הוא מעולם לא חבר לתנועה הציונית. יתרה מזו - בצעירותו היה הרב אליהו חבר בקבוצה מחתרתית בשם "ברית קנאים". קבוצה שפעלה בשנותיה הראשונות של המדינה במטרה לכפות את חוקי התורה במדינה ולמחוק את החילון מארץ הקודש. עם הקמת ש"ס הפך הרב אליהו להיות האלטרנטיבה הציונית להנהגה רוחנית מעולם המזרח. לפנינו אישיות דגולה הנושאת באחריות לחיבור התורה בלב העם שבארץ. אולם אין ולא היה לרב אליהו עניין לחבור אל העם דרך השיתוף עם התנועה הציונית. למרות שאינו חבר בתנועה הוא נחשב לאחד מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר על הלכי הרוח והשקפת העולם של התנועה.
קבוצה אחרת שבחלקה "נבלעה" לתוך הציונות הדתית היא תנועת פועלי אגודת ישראל ותנועת הנוער "עזרא". לא אוכל כאן להרחיב את היריעה על תנועה משמעותית זו, שסבי הי"ד היה בין ראשיה, אך מי יכול היום להפריד בין "בני עקיבא" ו"עזרא"? האם ישובים כמו שעלבים ונוף אילון שונים מסעד ועפרה?
יש דמויות אחרות, מקומיות יותר, שהשפיעו על הציונות הדתית במהלך התקופה האחרונה. הרב גינזבורג, חסיד חב"ד שנחשב למורה דגול בתורת החסידות והקבלה, שהיה ראש ישיבת קבר יוסף, משפיע על קבוצות באזור גב ההר ומשם מחלחל לכל רחבי הארץ. אין ולא היה שום קשר בינו לבין הציונות הדתית ובכל זאת בעת מאבק על נקודות אחיזה בארץ הוא וחסידיו הפכו להיות גורם משמעותי. חסידות חב"ד מוליכה את המאבק של "פיקוח נפש" ביחס לארץ ישראל, אך היא עושה זאת בלי מחויבות לקשר עם המדינה הציונית ומוסדותיה.
7) "ותשרש שורשיה ותמלא ארץ, כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל"
במשך השנים התמזגו ענפים שונים וחברו יחד. קשרי לימודים, קשרי משפחה וקשרי ידידות יצרו הרמוניה סבירה בין בתי המדרש השונים, עם עימותים מינוריים. במקומות רבים בארץ המשיכה הצמיחה המופלאה של הציונות הדתית לשגשג ולהכיל את המגמות השונות, ולעיתים אף הסותרות. ישיבות ציוניות העמידו תלמידים שהפכו לראשי ישיבות ומנהיגי קהילות. התנועה יכלה כבר להעמיד בראשה את גידוליה ולהוביל את המגמה של ציונות דתית מנהיגה. חלק נטו ל"ענף המזרחי", חלק ל"ענף המערבי" ורבים מצאו את עצמם מהלכים בנופם של שני הענפים גם יחד, עם ההרכבות החדשות. חניכי בני עקיבא ינקו משורשי התורה הגואלת של הרב צבי יהודה לצידה של קריאה ביקורתית מבית מדרשם של אנשי אקדמיה דתיים. הם התגייסו לצבא מתוך תודעת שליחות דתית, והשתלבו בכל מערכות החינוך של מדינת ישראל. מפעל ההתיישבות ביש"ע עלה ופרח. ה"כיפה הסרוגה" הייתה מקור לגאווה לכל חלקי החברה הישראלית. אפרים קישון שר שיר הלל לבני עקיבא והחזה התמלא בתחושת ברכה ושגשוג. אחד המקומות שהכיל בתוכו הרבה מהגיוון הזה של "ענפי אל" היה גוש קטיף. מיקרוקוסמוס של החברה הדתית- לאומית: בני עדות שונות, נאמני הרב אליהו והרב טאו לצד אנשי התיישבות עובדת ומחקר. פנים רבות של עם שמסוגל לבנות פינת חמד של תורה בארץ ישראל.
8) הסדקים שבישרו את חידלונו של העץ
אולם גם בקיעים נתגלו בעץ. במקום לתת רשות זה לזה להתפתח, במקום לשלב ידיים להעלאת הרוח הציונית והתורנית בחברה הישראלית, במקום לדאוג לרווחת עם ישראל הפיזי והרוחני, החלו מאבקים בין ענפי העץ על שלטון הדעות. תקופה של פסילת ענף אחד את רעהו החלה לערער את צמיחתו של העץ. חרפות וגידופים על דרכי לימוד תורה, השמצות ועלבונות על חוסר נאמנות לארץ, זלזול בענפי העץ שאינם "תורניים" כראוי, ניסיונות להעצמה רוחנית על ידי בידול במערכות החינוך - כל אלה יחד הביאו את העץ המפואר הזה לצמצם את צילו ולהפנות את כל משאבי הקרקע שלו כלפי פנים. הגזע המרכזי מנסה בכל כוחותיו לשמר את רוח התנועה. מנסים להיות מחוברים למערכת החינוך הממלכתית, מנסים להיות מעורים בכל שדרות החברה הישראלית על מצוקותיה וצרכיה, מנסים להשפיע על הנהגת המדינה בתחומי שלטון ומשפט, אך הכל נעשה תוך כדי החדרת רעלים הזורמים בתוך הגוף פנימה. העץ מתכווץ, הנוף הענק, המחבר את הענפים כולם, מידלדל, הענפים נפרדים והשרשים לא מספיקים להזרים חומר מעורר לגוף כולו. נעשו מאמצים לחבר מחדש את מה שניתן. ביזמת רבני צהר, הוקם פורום של רבנים שבראשם עומדים הרב יעקב אריאל, הרב שלמה אבינר, הרב חיים דרוקמן והרב אהרן ליכטנשטיין. ארבעה מייצגים של ענפי העץ הזה שמסוגלים להכיל את כל הליבה המרכזית של הציונות הדתית. גם מערכת החינוך של החמ"ד ממשיכה לפעול ברחבי הארץ. אולם מנגד פועלים כוחות אחרים שבשם אידיאולוגיות צרופות מוכנים להמשיך את תהליך ניוונו של העץ והפיכתו לצמח חסר כל חשיבות בנוף הארץ ישראלי.
9) כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה:
החברה הישראלית עיפה. כולם מצפים למשב רוח רענן, לצל ביום שרב. יש לציונות הדתית תפקיד עצום בלב ליבו של העם. אנחנו צריכים להמשיך ולפעול ביחד בכל מקום. מי שרוצה להיות חלק מהעשייה הגדולה של התנועה הזו - ימצא את מקומו. נבואת התשובה של הושע מסתיימת בתקווה להתחדשותו של העץ המסוגל להכיל בשורשיו ובנופו הרבה מעבר לעצמו:
(ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: (ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם: (הושע יד)