ארצות הברית ציינה השבוע עשור לפיגוע במגדלי התאומים. מדובר באחד מאותם אירועים גדולים מהחיים, בהם העולם כולו עוצר את נשימתו, וכולם מרגישים שהדברים לא יחזרו עוד להיות כפי שהיו. ואכן, דברים השתנו בעשור האחרון. הטרור המוסלמי הפך מאספסוף של זורקי אבנים, לאיום גלובאלי שלא ניתן לזלזל בו, נדחף ברוח גבית בידי ההתעוררות הפונדמנטליסטית השוטפת את העולם. ארצות הברית השיבה מלחמה, ומשטרים באפגניסטן ועיראק קרסו. אולם השאלה שעלינו לשאול את עצמנו - מעבר לשאלה מדוע התקשורת הישראלית לא יודעת לתרגם לעברית את פסוקי התהלים שציטט אובמה בטקס הזיכרון - היא, האם למדנו משהו מכל זה? האם אנחנו מבינים בכלל מה אנחנו רואים?
ההלם שחטפה ארצות הברית בעקבות הפיגוע, לא היה רק זעזוע של תדהמה וכאב. מדובר בהלם תרבותי, בהיחשפות לתרבות ודרך חיים שונות לחלוטין, שהעולם המערבי - כאידיאולוגיה - מתכחש לקיומן. התפיסה המערבית הקלאסית היא, שכל בני האדם הם שווים - לא רק מבחינת זכויותיהם, אלא מבחינת רצונותיהם ושאיפותיהם הבסיסיים. זוהי תפיסה הומאניסטית אופטימית, לפיה האדם הוא טוב ביסודו, וכולם בעצם רוצים אהבה ואחווה ושלום ורעות. אם יש מישהו שפועל אחרת, באלימות ותוקפנות כנראה שמשהו מציק לו; אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם. אולי אותו אדם עבר חוויות ילדות קשות, או שהוא מרגיש מקופח, או שיש לו איזה תסביך פסיכולוגי. בכל אלה אפשר לטפל. אבל לא יתכן שאדם נורמאלי, שפוי ואינטליגנטי, פשוט יקום בוקר אחד ויחליט לפוצץ לגזרים אלפי בני אדם. הרי אין מפלצות בעולם... נכון אמא?
ב-11 בספטמבר, התעוררה אמריקה לחלום בלהות. יש מפלצות בעולם, והן חיות ובועטות ומפוצצות בניינים. לא מדובר במטורפים בודדים; תרבות שלמה, דת של מאות מיליוני מאמינים, עומדת מאחוריהם. מדינות שלמות, ארגונים חובקי עולם בעלי תקציבי עתק, מקדישים את עצמם למטרה אחת ויחידה: מוות. מוות לכופרים, מוות ליהודים ולאמריקאים, מוות לנשים וילדים, וגם למאמינים עצמם, הזוכים בו כשאהידים. מול ערכי קדושת החיים המערביים, ניצבת תרבות המקדשת את המוות וההרג. מול העצמת האדם, ניצב הציות האבסולוטי לרצון האל. אלפי ההרוגים במגדלי התאומים לא סתם נרצחו; הם הועלו על מוקד מזבחה של האמונה, המהווה את האנטיתזה המוחלטת לכל מה שהאמינו בו. זהו ההלם והזעזוע הגדול ביותר שפקד את אמריקה.
אחרי ההלם, באה ההכחשה. לא יכול להיות שזה באמת מה שהם רוצים. לא יתכן שהם פשוט רוצים להרוג אותנו, סתם כך. חייב להיות לזה הסבר פסיכולוגי כלשהו: הם רוצים כסף; הם מקנאים בנו; הם מרגישים מדוכאים ונרדפים בידי הגלובליזציה האמריקאית; הם עוברים שטיפת מוח בידי כמה כוהני דת שמסממים אותם. הם פשוט לא יודעים, לא מבינים, לא מכירים... מי שיקרא את מאמרי הניתוח הפסיכואנליטי שנעשו למנהיגי המחבלים ע"י פסיכולוגים מהמערב, ויתוודע לשפע התיאוריות הפרוידיאניות ההזויות, לפיהן מה שגרם למחבלים לעשות זאת הוא משבר בזהות המינית שלהם ודחפים הומו-ארוטיים מודחקים - יבין עד כמה המערב חי בהכחשה, מפני האפשרות שבאמת יש בעולם אנשים שונים ממנו. עד כמה הבועה הוורודה והאופטימית שמציגים סרטי וולט דיסני, מנסה להמשיך ולספר ליושביה שבאמת אין מפלצות, אין רוע, הכל רק טעות וחוסר הבנה. אבל חוסר ההבנה האמיתי הוא של העולם המערבי, שהתאהב כל כך בסיפורים של עצמו, עד שהתחיל להאמין בהם, והוא מסרב לפקוח את עיניו גם כשמגדליו הפורחים באוויר קורסים בעמוד עשן.
אם אנחנו רוצים להתמודד עם המציאות, חייבים להכיר בה כמות שהיא. אסור לזלזל במוסלמים, ולראות בהם מטורפים, טפשים או מבולבלים. חייבים להכיר את כוחה של האמונה הדתית - לא בגרסתה המודרנית המפונקת והמתפשרת, אלא בדמותה הפונדמנטליסטית, הקנאית, והתובענית, כפי שהיא מופיעה אצל המחבלים ושולחיהם. המערב, האמון כל כך על דיבורים בנוסח קבלת "האחר", ניצב סוף סוף מול "אחר" אמיתי, אותו הוא אינו מסוגל להבין עדיין, וחוסר ההבנה הזה, הוא העומד בסופו של דבר מאחורי הסכסוך האלים שבין התרבויות. אם האמריקאים רוצים לשרוד, עליהם לתת למוסלמים את ההערכה המגיעה להם, ולא "לפרשן" אותם בפטרוניות מתנשאת. יש בעולם רוע, ויש מפלצות, ולא הכל זה עניין של דעות קדומות וחוסר הבנה. אם לא האמריקאים, לפחות נבין את זה אנחנו.