מה היה ומה לא היה בסוגיית בחירת הרב הראשי?

המחלוקת סביב הרב הראשי הבא חשפה את המתח האדיר הקיים מתחת לפני השטח, בין קבוצות שונות במגזר הדתי-לאומי. חיים ויסמן חושב שהפירוד הוא רק שאלה של זמן

חדשות כיפה חיים ויסמן 07/06/13 10:49 כט בסיון התשעג

מה היה ומה לא היה בסוגיית בחירת הרב הראשי?
כנס רמלה, צילום: כנס רמלה

הטעם המר שאנחנו יוצאים מכמעט חודשיים של דיונים בלתי פוסקים בין ניסיון הרצה של הרב יעקב אריאל נציג 'בשבע', 'עולם קטן' והציבור התורני, לבין הרב דוד סתיו נציג 'מקור ראשון' והציבור הדתי המתון יותר (וסליחה על ההכללות הבוטות) חשף בפנינו את המתח האדיר הקיים מתחת לפני השטח. הייתי מעוניין, בפסק הזמן שיצאנו אליו (ומזל שאפשר לקחת קצת אוויר), לנסות לפרוש מקצת מהשאלות החריפות והחשובות שעלו וצצו בדו שיח החרשים שהתנהל עד כה במחוזותינו.

האם מותר או צריך שרבנים יתערבו ויפסקו בפוליטיקה, ובמיוחד בסוגייה הנוגעת לבחירת הרב הראשי מיסודו של הראי"ה קוק? דעתו של הרב דרוקמן הייתה שישאירו פירור אחד לרבנים, לא מבקשים הרבה, רק שרבנים יוכלו להכריע על רב ראשי (ואני לא נכנס לרבנים שהכריזו שיחרימו את את הרבנות הראשית או לפסבדו-פסיקה של הרב קוק בנושא). אורי אורבך לעומתו התבטא בפייסבוק ובראיון ברדיו שהתשובות שלו ברורות, כלומר מכיוון שמדובר אחרי הכל בתהליך פוליטי, בתהליך שכזה המילה האחרונה היא של הפוליטיקאים.

מהי מטרתה ומגמתה של הרבנות הראשית? בעוד למריצי הרב אריאל עמדה לנגד עיניהם כל הזמן האחדות של הציבור הדתי לאומי והחרדי ובפיהם תקווה כי הרב אריאל יחזיר את הכבוד האבוד לכס הרבנות. לרב סתיו ברור כי המעשה הנכון היום הוא דווקא אחדות הציבור הדתי עם הציבור החילוני, והוא מועמד טבעי ונכון לכסא הזה (שימו לב שכולם כאן בעד אחדות, השאלה היא רק עם מי).

ישנם עוד שאלות שצצו ועלו. האם נכון מוסרית להשתמש בחקיקות פרסונליות (חוק אריאל-עמאר, חוק שטרן) למען בחירה של נציג ציבור? מה מקומם של כלי התקשורת הדתיים והאם מותר כדאי להם לצודד במועמד אחד (כשהגילוי החריף ביותר היו מאמרי המערכת של 'עולם קטן')? האם נכון לקבל החלטות באופן כה אניגמתי (שרק מזכירת המפלגה יודעת מהם התוצאות האמיתיות)? ועוד כיוצא בהנה.

אולם משהו אחד לא היה. לא היה דיון על שאלות אלו, לא היה שיח אמיתי. היו רק טענות-נגד, תקיפות, האשמות והמון לכלוך. גם במקום שכבר הזמינו שני אנשים מצדדים שונים (ביום חמישי האחרון הזמין קלמן ליבסקינד בתוכניתו בגלי ישראל את חגי סגל מ'מקור ראשון' ואת עמנואל שילה מ'בשבע', כדרך אגב יישר כוח על היוזמה) שמעו רק צעקות והכפשות, ממש כמו גן ילדים, והלואי והייתי יכול להשתמש בדימוי אחר. הבעיה היא כמובן שבניגוד לגן הילדים שהילד שלי נמצא שבו השאלות המרכזיות עוסקות באם הבימבה תהיה בחצר בפינה השמאלית או בתוך הגן ליד הקיר הימני, במקרה שלנו אנחנו עוסקים במפעלים הגדולים ביותר של הציבור הדתי לאומי (מפלגה, רבנות, התיישבות, קירוב רחוקים ועוד), ואנחנו יורים לעצמנו פעם אחר פעם ברגל.

מי שמאמין שאפשר לכסות בלא שיח ובלא הקשבה על מתח אידיאולוגי כל כך גדול 'אשריו ואשרי יולדתו'. יש כאן כל כך הרבה סוגיות פתוחות שנוגעות לשורשיו העמוקים של הציבור הדתי הלאומי שעל אף הרווח הפוליטי הנאה לבינתיים, הפירוד הוא רק שאלה של זמן. וההתנהלות הקטנונית, המוזרה והלא נורמלית של רבני הציבור ואנשי מפלגת 'הבית היהודי' בסוגיה הראשונה הפנימית שהיו צריכים להתמודד איתה לא עזרה לנו להבין אחרת.

שלא תטעו, כל צד יצא פגוע מהעסק הזה. גם הציבור התורני במבחן התוצאה שמועמדותו של הרב אריאל ירדה סופית, וגם הציבור הדתי המתון יותר שרבנים ופוליטיקה אצלו לא הולך ביחד, קל וחומר שמעורבים בזה "פשקווילים" כאלה ואחרים. נראה לי כי בניגוד למפלגות אחרות שיכולות לכסות פוליטית על קרעים כאלה ואחרים בין חברי הכנסת שלהם, במפלגה שלנו מעורבת כמות כל כך גדולה של אידיאולוגיה שרק שיח אמיתי, דיון והקשבה מלאה ונכונות להגיע לפשרות שייעשו במרחב הציבורי יוכלו לשמור על השורות מאוחדות. אחרת, נמצא עצמנו מפולגים עם ששה-שבעה מנדטים במקרה הטוב, בדיוק כמו פעם.