מַרְפִּים במאחזים

ניסיתם פעם לתפוס את הסבון במקלחת?

אתם יודעים מה, בואו נלך על משהו יותר יפה. בועות סבון – דבר כ"כ פשוט ועם זה כ"כ יפה, כ"כ מופלא. ניסיתם לתפוס בועה כזו? כן, זה בלתי אפשרי. אפשר לגעת בהן בזהירות, להזיז אותם קלות. לפעמים אפילו נגיעה תהיה יותר מדי, לפעמים אפשר רק לנשוב עליהם.

מתחילת המאה העם היהודי מנסה לגאול את ארצו. זה לא הלך לו בקלות, פעמים רבות הוא היה צריך להיאחז בה ממש בחוזקה. לפעמים היא עצמה נילחמה בו - למשל בתקופה העותומנית, לפעמים שלטונות זרים נלחמו בו – למשל בתקופת חומה ומגדל, ולפעמים הוא ממש נלחם חזיתית באוייב – ב67 למשל. אבל תמיד אחרי תקופת ההיאחזות הגיעה התקופה של השהייה הפשוטה, השהייה שכבר לא נלחמת אלא מרפה וממשיכה הלאה. הרפייה שבאה מתוך ההבנה שהבית שלי הוא מקום שאולי צריך בהתחלה לכבוש, אבל הוא לא יהפוך לשלי עד שאני לא אשב בו בנוחות שכבר לא מרגישה מאויימת.

לפני כשלושים שנה קמה תנועת התישבות חדשה. תנועה עם חזון וחלוציות כאילו היתה זו העלייה השניה. התנועה הזו עשתה המון ואני מתכוון להמון דברים ששינו לחלוטין את המצב והדברים בארץ. תנועה שבזכותה עם ישראל חזר לגור בהרבה מאוד מקומות בארץ. בעצם, יותר מזה, תנועה שפשוט מימשה את שייכותה של כל ארץ ישראל לעם ישראל. דבר אחד התנועה הזו לא ידעה ולא יודעת לעשות – להרפות. שלושים שנה שתושבי היישובים האלו מכונים "מתנחלים" גם בפיהם עצמם. שלושים שנה של "היאחזות", של צורך תמידי להילחם על היותו של חלק זה של הארץ שלנו. שלושים שנה בהם ידענו איך להקים יישובים אבל לא ידענו איך להפוך אותם לחלק מהבית הלאומי.

נדמה לי שכדאי שנפסיק להיאחז, שנתחיל פשוט לחיות בבתים שלנו – בארץ שלנו. נפסיק להתרגש מכל פוליטיקאי תורן שמנסה להמציא עוד איזה מהלך מדיני כושל. שנפסיק כל הזמן לחיות בתודעה של כיבוש. לא סתם אומרים ש"הכיבוש משחית", התחושה היא שהציבור הדתי לאומי (אם נכליל) מנסה כולזמן לכבוש. מנסים לכבוש עמדות בצבא, באוניברסיטה, בחברה ואיפה לא? הגיע הזמן להיות חלק מהעם פשוט לחיות, להתחיל קצת ללמוד איך להרפות.

אתם זוכרים את בועת הסבון מההתחלה?

המדינה העם והארץ שלנו גם הם יפהפיים. אבל גם בהם אם ננסה לאחוז אותם בכוח הם או יחליקו לנו מהידיים או ח"ו יתפוצצו לנו בפנים. יהודי מאמין הוא יהודי שמצד אחד עושה את מה שביכולותו, אבל מצד שני הוא גם מרפה, גם נותן לקב"ה להיכנס ולהשרות את ברכתו במעשיו. הוא מאמין שלא הוא זה שמקיים את העולם, העם, המדינה והארץ אלא הקב"ה הוא זה שמקיים אותם ומתוך כך היהודי המאמין משאיר גם לקב"ה מרחב לפעולה.