בכל בוקר, כשאני מלטף את שכבת הטל הקרה המונחת על הסוברו שלי, מתעורר בי געגוע לגשם רציני, שירטיב לי קצת את החום הבלתי נסבל של הקיץ. לאחר שניה של געגוע רטוב, אני חוזר למציאות היומיומית, היבשה והרותחת, ומתוך הכרה בעובדה המצערת, שגשם לא ירד כאן בקרוב, אני מסתפק בעל כורחי, בקרירות הרגעית שמספקת לי שכבת הטל הדקה.
בשבוע שעבר אישרה הכנסת את חוק טל. החוק מאפשר לתלמידי הישיבות החרדיות שתורתם אומנותם, לצאת לשנת הכרעה בגיל 22, שנה שתעניק לאלפי אברכים פתח מילוט מהמסלול הישיבתי ואפשרות להשתלב במעגל העבודה, באמצעות שירות צבאי או אזרחי באורך שנה. החוק רחוק מלתקן את העוול הנובע מאי גיוסם הגורף של החרדים לצה"ל, אבל כמו טל בבוקר קיצי, כך גם חוק טל עשוי לקרר מעט את תפוח האדמה הלוהט של סוגיית ההשתמטות החרדית מצה"ל. נכון, חברי לבושי המדים, זהו חוק מקומם וקשה לעיכול, שמעגן ומנציח אפליה בלתי מוצדקת בעליל, אבל אם נתעלם לרגע מכאב הבטן, ונפעיל יותר את הראש, נראה אולי את החוק הזה כפתח קטן לשינוי, וכסדק נוסף בחומת החברה החרדית, שמתחילה בצעדים קטנים והססניים, לשנות מעט כיוון. הבטן הכואבת שלנו גם צריכה להפנים, שפתרון כוחני וכפייתי לבעיית גיוס החרדים, פשוט לא ילך. חייבים לתת לאחינו החרדים צ'אנס, וזמן, ולמשוך בחבל הגיוס של הבקו"ם, לאט, ובזהירות. בסוף הם יגיעו, אבל בינתיים מוכרחים לחזק מנהיגים חרדים מתונים כדוגמת הרב קרליץ, ראש עיריית בני ברק, שבשל תמיכתו בחוק טל, 'זכה' לקבל מעטפה מאיימת ובה סכין מגואלת בדם. אם לא נושיט יד, באמצעות תמיכה בחוק טל, למנהיגים אמיצים כמו הרב קרליץ, נישאר מיובשים, ללא טיפת לחלוחית של תקווה, בלי טל ובלי מטר.