והיה ביום ההוא

אין איש יודע כיצד תסתיים המערכה על עתיד מדינת ישראל וכיצד יצליחו הציונים, דתיים כחילונים, לבטל את גזרת הגירוש. אולי תיפול הממשלה בגלל התקציב ואולי בגלל אי אמון, אולי יתעשתו חברי הכנסת והשרים של הליכוד ואולי יחליט שרון לפרוש לחוות השקמים. להלן אני רוצה להתעכב על אפשרות אחת שעל ידה תתבטל אולי רוע הגזרה, תרחיש שאין לפסול.אם יגיע אותו יום מר ונמהר והמשטרה וחיילי צה"ל יקבלו את הפקודה לפנות יהודים מבתיהם, יתמלאו הכבישים והצירים המובילים לגוש קטיף (ואין הרבה כאלו) בהמוני בני אדם. יש להניח שהמשטרה תנסה להקשות על התנועה ותחסום את הצירים, אולם באותה מידה יש להניח שההמונים יבואו מכל עבר, דרך החצרות, השדות, השמורות ויגיעו אל המעברים (אל תוך גוש קטיף המעבר הוא קשה כי יש צירים מוגדרים ועליהם השלטון יוכל לשלוט בקלות). בתוך הגוש יעסקו אולי שוטרים בפינוי בתים על יושביהם ותכולתם, אולם עד מהרה יגלו שאין ביכולתם לעבור דרך הצירים. בערב היום הראשון יווצר המצב הבא: כוחות הבטחון יתעמתו עם המפגינים שיכלו וירבו, ההצלחות המקומיות בעיכוב הפינוי יעודדו רבים לבוא ולהשתתף במחאה האזרחית. יעשה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, אולם קשה לראות כיצד יצליחו לפנות את הדרך. בתוך הגוש תיווצרנה שיירות של מפונים ומפקדי הצבא יאלצו לפסיק את הפינוי ולשחרר את המפונים בחזרה לבתיהם בגלל חוסר האפשרות להעבירם אל מחוץ לגוש ובגלל החשש לפיגועי טרור ופצמ"רים.השלטון יבוא במבוכה. פרס יקרא לפזר את קומץ מנגדי השלום (שבאותה שעה ימנו למעלה מ 100,000 איש). השמאל והעיתונות יחפשו בנרות להשמיץ, לסכסך, לפלג ולזעוק חמס בשם הדמוקרטיה (איך שהם מפרשים אותה). סקרים בלתי מחמיאים יתפרסמו, אבל ההמון ילך ויגדל. בסוף יעלה מישהו את הרעיון של פשרה. משהו בסגנון סבסטיה. קשה לראות איזה סוג פשרה יוכל להיות מושג באותו יום. לדעתי ישנם שני כיוונים אפשריים שבהם תנקוט הממשלה:א. הסכמה על פינוי חלקי במקביל לפיצוי ערכי (הפשרת בניה ביש"ע, או אפילו סיפוח של ישובים).ב. הסכמה על עיכוב הפינוי עד לעריכת משאל עם או בחירות.אינני סבור שאופציה א תהיה קבילה מבחינת המחנה הלאומי (אולי למעט מקרה בו יפונו גם ישובים ערביים כאקט של הדדיות אעפ"כ יש להתכונן להצעה). לכן יש לדון בעיקר באופציה השניה. המחנה הלאומי דוחף כיום למשאל עם. האם יציאה למשאל עם על רקע ההתנגדות האזרחית תועיל או תזיק לעניין הציוני ?התשובה נעוצה באופי ההתנגדות, ככל שיראו יותר מחזות קשים של אלימות של תושבים ותומכיהם, כך יגרם נזק לעניין הציוני. לעומת זאת, אלימות של שוטרים וחיילים תועיל לעצירת ההתנתקות במשאל עם (וסליחה על הטיעון המקיאווליסטי). אלא שיש לזכור שהבוחר הפוטנציאלי מקבל מידע מהתקשורת ולזו, כפי שהיא נראית היום, יש אינטרס להציג את המחנה הלאומי בקלקלתו ועל כן יש להתכונן ברצינות לאותו יום. עוד יותר מכל הפגנה יש לדאוג לסדרנים שירחיקו כל פורע ומסית (באמצעות המשטרה) עוד לפני שהנזק התקשורתי יתחיל. חומר הסברה לאזרח (ולא לחייל) וכדו.כמובן שכל זה הוא רק לאותו יום מר ונמהר שאנו תפילה שלא יבוא כלל.