התופעה של המניינים השוויוניים נמצאת בינינו כבר זמן לא-מועט. בתור אדם שמנסה לעקוב מקרוב אחר תחושות הציבור בעניין הזה, אני מתרשם שקשה מאוד לנהל שיח בעניין הזה. המתנגדים מציגים עמדה ברורה וחד משמעית, בין מבחינה הלכתית ובין מבחינה מחשבתית. מבחינה הלכתית, הם מתנגדים לחלק מהניהוגים שבמניינים השוויוניים, בין אם מדובר במקרים הקיצוניים בספירת נשים למניין, ובין אם במקרים הפחות קיצוניים מדובר בהעלאת נשים לתורה, או אמירת קבלת שבת ופסוקי דזמרה על ידי אישה. מבחינה מחשבתית, מדברים המתנגדים על בית הכנסת כמוסד עתיק בעל סדרים ברורים, או על המשך מסורתנו העתיקה, או על מחלוקת ופילוג בתוך הציבור הדתי. בשתי הבחינות הללו - ההלכתית והמחשבתית - בטוחים המתנגדים בצדקת דרכם, ומשתדלים להיות נאמנים לקולם של ההלכה והמסורת.
לעומתם, סבורים התומכים במניינים השוויוניים, כי מניינים אלו אכן מצויים בתוך גדרי ההלכה. הסוגיות ההלכתיות השונות מוסברות ומונהרות, ואף מן המסורת ההלכתית לא מתעלמים, ולאחר חשיבה כנה ואמיתית בעניינים אלו מגיעים למסקנות המתירות את קיומם של מניינים אלו. הדחיפה להקמתם של מניינים שוויוניים אף היא חשובה: האם נגזר כי לעולם לא יוכל בית הכנסת להוות מקום שמכיר בשוויון הקיים בין נשים לגברים בשאר תחומי החיים? האם נשים לעולם לא תוכלנה לקחת "בעלות" על מהלך התפילה, ולעבוד את ה' שלא מאחורי המחיצה? נשים רבות מרגישות דחויות בבתי הכנסת המתנהלים בצורה המסורתית. אזרחים סוג ב'.
אינני רוצה לנקוט עמדה לכאן או לכאן בדבריי כאן, והסיבה לכך מתקשרת לנקודה הראשונה שברצוני להדגיש, והיא שאלת אופן הדיון. מנסיוני, ויכוחים פומביים מועילים בנושא זה הם כמעט בלתי אפשריים, כיוון שמדובר בתחום רגיש, ופעמים רבות שני הצדדים מרגישים שלא מבינים אותם. כל טענה כנגד התומכים נתפסת כחוסר-רגישות או חוסר-הבנה, ובמיוחד כשהיא באה מצד גברים. כל טענה כנגד המתנגדים נתפסת כהעדפת הרגש האישי על פני ההלכה, וכחוסר-נאמנות למסורת ההלכתית לדורותיה. ויכוח יעיל בנושא זה אינו יכול להיעשות בכיכר העיר - שם אנשים נוהגים להפריח סיסמאות לאוויר, בלא אפשרות לבחון לעומק לא את דבריהם ולא את דברי ברי-שיחם.
ויכוח יעיל בנושא כזה צריך להתרחש באולם סגור, שבו יישבו כל הצדדים עד שייצא עשן לבן. אולם, יודע אני כי גם זה לא יקרה, ולא מפני שהצדדים לא יהיו מוכנים לשבת זה עם זה, אלא מסיבה אחרת פשוטה למדי: אין מייצגים לצדדים. אין רב בישראל שיאמר שהוא מייצג את כלל בתי הכנסת האורתודוקסיים המסורתיים, ומאידך אין דמות שמאגדת תחתיה את כל שוחרי המניינים השוויוניים. אין סנהדרין, אין גוף מנהל, אין מועצה ציבורית. אין מנהיג. ואכן, דבר זה משקף את התפתחות בתי הכנסת וסדר תפילתם בכלל: כמו שדמותו של בית הכנסת המסורתי התפתחה עם הזמן, כתוצאה של משא ומתן בין ההלכה ובין האנשים שקיימו אותה, כך גם דמות המניין השוויוני מתפתחת מעצמה, פה ושם, כתוצאה של רצון מצד אנשים ונשים שרצונם בכך.
ומכאן להערתי השנייה. כיוון שכמעט בלתי-אפשרי לנהל דיון פומבי מעמיק בנושאים אלו, אינני חושב שבשלב זה יש צורך לחתוך הכל בחרב עקרונית חדה. אמנם כן, יש לי דעה הלכתית בנושא, ואני מניח שלרבים וטובים יש כזו, אך חשוב להדגיש: המניין השוויוני הינו תופעה בהתהוות. אין לי - ולא לאף אחד אחר - מושג מה צופן העתיד בחובו למניינים מסוג זה. מי יערוב שהתופעה לא תחלוף מן העולם בעוד 20, 30, או 50 שנה, בדיוק כפי שחלפו תופעות אחרות? ומי, מאידך, יכול להתחייב שבעוד 100 שנה לא כל בתי הכנסת יהיו שוויוניים? אני מאמין גדול בהלכה, ברוחה ובמילתה הכתובה, ומאמין שיש לה דרך שבה היא מכוונת אותנו בסופו של דבר למקום הנכון. המאמץ לקראת יצירת חברה הלכתית יותר, נעימה יותר, צודקת יותר, ואף שוויונית יותר, הינו מאמץ שמצריך את כל גווני הקשת של הציבור הדתי. המאמץ המשולב מביא לידי מציאת הדרך הנכונה. גורלו של המניין השוויוני ייחרץ על ידי החברה בכללה, לכאן או לכאן.
בנוסף, החלוקות בין אדם לחברו כבר מצויות בכל מקום - אין שום צורך להוסיף חלוקות דתיות נוספות. כאדם פרטי ייתכן שאני מחליט החלטה הלכתית: "אני הולך אך ורק לבית כנסת שוויוני", "כף רגלי לא תדרוך בבית כנסת שוויוני", "לא הולך, אבל אם אני אצל הקרובים אז הולך איתם", וכן על זה הדרך - כל זה לגיטימי. אולם, חשוב שההחלטה הפרקטית שלי לא תהפוך לקביעה עקרונית בנוגע למיצוב הדתי של הנוהגים אחרת ממני, שסופה פעמים רבות בתקיפה אישית של אותם אנשים. טעות נכבדת היא להגיע למקום הזה. לא כל דבר חייב להפוך למלחמת קודש.
והערה שלישית ואחרונה. האם חובה כי החלטה שלי שמניין שוויוני איננו על פי ההלכה תמנע ממני לכבד את המניין ואת שוחריו, ומונעת ממני לראות בהם אנשים ונשים נאמנים להלכה ולמסורת? והאם החלטה הפוכה שלי, שמניין שוויוני הוא אכן על פי ההלכה, מובילה בהכרח לראייה של אלו שאינם מסכימים עמי כאנשים חסרי-רגישות, שבית הכנסת שלהם בעצם מבטא עיוות דתי? לעניות דעתי, שתי המסקנות גם יחד אינן נכונות. כבר נחלקו רבותינו, מהגמרא ועד ימינו, בשאלות גדולות ונכבדות מאלו, ואף על פי כן כיבד כל אחד את חברו. בית שמאי ובית הלל נחלקו בענייני עריות, ואף על פי כן לא נמנעו מלישא נשים אלו מאלו. ישנן הלכות רבות שלדעה מסוימת העושה כך עובר איסור דאורייתא, ולדעה אחרת מדובר בהיתר גמור.
אף כאן, ברור לי שכל הויכוח נעשה בתוך גבולות האורתודוקסיה, גם אם לדעתי עמדה זו או אחרת היא מוטעית. הנות היסוד של שני הצדדים הן הנחות-יסוד אורתודוקסיות, ואסור לשכוח זאת לכל אורך הויכוח. כמובן, מותר וצריך להיאבק על האמת ועל דעתנו בנוגע למניינים אלו בכדי להגיע להכרעה ראויה, אך אל נא נעכיר את היחסים בינינו ללא צורך בדרך להכרעה זו.