החזיר והבעיה הציונית

פינוי ישובים כמוהו באכילת חזיר כך יצאו רבנים רבים בקריאה כשהם מחרים מחזיקים אחרי הרב שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב.העיתונות והשמאל, עטו על המימרה כמוצאי שלל רב. אין להתפלא, כשרבנים מטיפים לסרבנות (כפי הבנתם של העיתונאים) זה מאפשר להסיט את הדיון מעצם המוסריות וההגיון של התוכנית אל עבר הסכנה מימין (ותשכחו מלצפות לשמץ של פרגון כמו ביחס לסרבני השמאל, שהם סרבנים בפועל, בניגוד לימין).אלא שיש להודות שהאמירה הזאת ריקה לחלוטין מבחינת השיח של ימין-שמאל במדינה. אם נוציא מהתמונה לרגע את אחינו שאינם שומרים מצוות ואולי חלילה אף אינם בוחלים מבשר פיגול ודבר אחר, ונשאר עם הציבור שהזרגון ההלכתי אינו זר לו, נוכל לבחון מה בעצם אמרו כאן. שאסור לפנות ישובים. חידוש עצום. לא צריך ראש ישיבה ורב ראשי לשעבר בשביל דבר פשוט כזה. אלא שכמו שאין בקרב חובשי הכיפה אוכלי בשר חזיר לתיאבון, כך אין מפני ישובים לתיאבון.אולם כשם שמותר לאכול בשר חזיר כשאין שום דבר אחר לאכול עקב פיקוח נפש, כך יהיה, אליבא אותם רבנים, לפנות ישובים מחמת פיקוח נפש. וגם זה אינו חידוש ואינו תקדים שכבר היו זמנים שעשו דברים גרועים מזה בגלל פיקוח נפש.ואכן כך התבטא הרב דרוקמן בראיון לרדיו (ואני מצטט מהזיכרון) שהסיבה להתנגדות לפינוי היא שהפינוי יסכן יהודים. המראיינת, שאיננה אמונה על השיח ההלכתי, לא טרחה לשאול את הרב מה היתה עמדתו לו הוכח לו שאי פינוי הוא הוא המסכן יהודים.משנבין שאין כאן שום מחלוקת הלכתית אמונית, אלא רק פוליטית-מציאותית, נבין שאין כאן שום סקופ.נבהיר במשל. האם מותר לכרות אבר מגופו של אדם ? פשיטא שאסור ! והכיצד מעיזים מנתחים לכרות רגל מנומקת של חולה סכרת או שד של חולת סרטן (שלא נדע) ? אף כאן ברור לכל בר בי רב שפיקוח הנפש דוחה את האיסור שהזכרנו. ומי מכריע בסוגיות פיקוח נפש רפואיות ? רופאים כמובן. אפילו אם נמצא רב רופא, הרי שמה שמכריע אצלו את הדיון הוא הפן הרפואי שבו. אם נמצא מחלוקת בין פוסקים בעניני רפואה (לנתח או לא לנתח) הרי שמחלוקתם מתבססת על מחלוקת בין רופאים. פוסק פוסק ורופאו הוא.במקרה דנן המקרה מסובך מעט שכן בארצנו הכל מוחזקים למבינים גדולים בנושאי מדיניות ובטחון. כל יושב כורסא הוא גנרל בפוטנציה וכל מבקר בבית הכנסת הוא שר בטחון מבוזבז. ואין הרבנים שונים מכך וכך גם המראיינים. התוצאה היא שיח של חרשים.בפן המעשי הסטת הדיון מסוגיית ההגיון שבתוכנית ההתנתקות (שלא לדבר על היבטי בטחון, ציונות ומוסר) אל סוגיית הציות לחוק והסרבנות משרתת את תומכי ההתנתקות. אין שום סיכוי שאיומים בסרבנות (איומים שאגב, אינם מחזיקים מים לדעתי) יביאו מי מהקברניטים לחשוב שוב על תמיכתם בתוכנית. מאידך הסרבנות עוזרת לקדם את התפיסה לפיה אנשי הימין הם סכנה לדמוקרטיה והציבור הרחב, שאיננו יודע באמת על מה מדברת תוכניתו של ראש הממשלה, יעסוק (בעידוד התקשורת) בדיון על הסרוב וגבולותיו ולא על פרטי תוכנית ההתנתקות (דיון שיזיק מאד לתומכי התוכנית).העיסוק בסרבנות הוא נח לשמאל גם בגלל שהוא מקבע בתודעה את המחשבה שהפינוי הוא עובדה מוגמרת ואין טעם למאבק הפוליטי. צריך לדעת שברגע שיתייצבו חיילי צה"ל (או שוטרי מג"ב או כל כח חוקי אחר) בשערי ישוב כלשהו עם פקודה לפנות, זהו סימן שהפסדנו והמדינה הפסידה. זה בכלל לא משנה אם ההתנגדות תהיה פסיבית למחצה לשליש או לרביע. אפילו סתם חסימת צירים עם 200,000 איש כבר לא ממש תעזור, זה כבר יהיה מאוחר מדי. האינטרס של מדינת ישראל הוא למנוע את ההתנתקות. האינטרס הזה נפגע מאיומי הסירוב ובייחוד משרבוב עמדות דתיות בלתי רלוונטיות כאמור לעיל. המלחמה היא על דעת הקהל, והרבנים, עם כל הכבוד, נם תורמים למאבק הזה.