הדרך הארוכה עליה שרו במאבק נגד ההתנתקות התקצרה מאוד בכינוסי חשבון הנפש שהתקיימו מידי יומיים בחודשים האחרונים. 'חייבים לכבוש את מערכת המשפט, להשתלט על התקשורת, להחליף את ההנהגה, ולהקים סנהדרין', אלו רק חלק מהקריאות שנשמעות בכינוסים הכתומים, והן מעידות בעיקר על קוצר נשימה ולא על דרך ארוכה.
הניצחון של פרץ בעבודה עורר עוד יותר את הדמיון. מאוד מפתה לחשוב שאת מהפכת פרץ בעבודה יכול פייגלין לחולל בליכוד, אבל כשנכנסים לפרטים מתברר שהמכנה המשותף היחידי בין השניים הוא העובדה ששניהם הצליחו פעם לשתק את המדינה. פרץ החל את פעילותו במפלגת העבודה לפני יותר מעשרים שנה. הוא ח"כ כבר 17 שנים, ותשע שנים שהוא עומד בראש ארגון ענק עם חיילים ממושמעים. פרץ כבש מפלגה גוססת וכמהה לשינוי, ניצח מועמד שמעולם לא הצליח להיבחר ועמדותיו המדיניות ואפילו הכלכליות לא זרות למפלגה אותה כבש. פייגלין לעומתו, ללא שום ניסיון פוליטי, מבקש לכבוש מפלגת שלטון מסואבת באמצעות מצע אמוני שעבור רוב הליכודניקים נשמע הזוי לחלוטין.
גם החלטתו המפתיעה והנועזת של שרון לפרוש מהליכוד עלולה להטעות וליצור תחושה שבבלגן שנוצר אפשר לנצל את הואקום, להפתיע ולכבוש. אבל אחרי כוס מים, במבט מפוכח, מוכרחים להודות שהמפה הפוליטית לא נעשתה כתומה יותר משבוע שעבר. שני המועמדים המובילים לראשות הממשלה הם עדיין פרץ ושרון, ומבחינת עתיד ההתיישבות 'זה נבלה וזה טרפה'.
ובכל זאת, מוכרחים לנצל עד תום את האנרגיות הכתומות שנמצאות עדיין על אש גבוהה. איחוד הכוחות בימין מוכרח לקבל התייחסות והתגייסות כמו זו שזכה לה משאל מתפקדי הליכוד על תוכנית ההתנתקות. העלבון והזעם חייבים להיות מתועלים למטרה אחת: הצבת גוש ימני גדול שיחד עם הליכוד יחסום את דרכו של שרון לראשות הממשלה. אפילו שהאלטרנטיבה שנשארה בליכוד לא מעוררת חשק, ברגעים מסוימים חייבים להתעלם משאלת האלטרנטיבה, ולהתמקד בעשיית צדק, והצדק הוא שהמגרש יגורש, לא פחות מזה. הדרך לשינוי אמיתי אכן ארוכה. הדרך של שרון לביתו קצרה יותר.