הציבור הלאומי רשם לעצמו כמה נקודות זכות השבוע, עם קידומם של החוקים המגבילים את מימון ארגוני השמאל, ומגבירים את הביקורת על מערכת המשפט. נראה שהימין מתחיל להבין שגם לו, ולא רק לשמאל, מותר לשלוט במדינה, ולשנות את כללי המשחק בהתאם למטרותיו. השמאל, כמובן, מרים את זעקת הקוזאק הנגזל, שחומסים לו את הדמוקרטיה מתחת הידיים; אבל לאור התקדימים שהשמאל עצמו יצר בנושא, צביעות תהיה מלה עדינה לתאר בה את תגובתו.
יש צדק היסטורי בכך שחוקים אלה קודמו דווקא בשבוע זה, בו חל יום השנה להירצחו של הרב מאיר כהנא הי"ד. אין המחשה טובה יותר לצביעותה של הדמוקרטיה הישראלית, מאשר היחס שקיבלו בזמנו הרב כהנא ותנועת כ"ך. חוק מיוחד - החוק נגד גזענות - נחקק על מנת לפסול את רשימת כ"ך מלהיבחר לכנסת. זאת למרות שכל מי שמוחו לא נשטף ע"י הדמגוגיה התקשורתית, רואה בבירור שלא היה אף אלמנט גזעני בעמדתה של תנועת כ"ך. התנגדותה לערבים לא נבעה מהיותם בני גזע מסוים, אלא מעוינותם כלפי היהודים ומדינת ישראל, ומהאיום שהם מהווים על קיומנו בארץ. האם מישהו מכחיש עובדות אלה? אילו ערבי מסוים היה מתגייר, או מקבל על עצמו שבע מצוות בני נוח באופן ההלכתי, לא היתה לאף כהניסט בעיה איתו. כך שההאשמה בגזענות היא דמגוגיה זולה, המנצלת את האסוציאציות של המושג כדי להלך אימים על הציבור. טקסטים "גזעניים" בהרבה מאלה של תנועת כ"ך ניתן למצוא בשפע בתנ"ך, בתלמוד, בדברי הכוזרי, הרמב"ם, מהר"ל, רמח"ל והרב קוק, והרשימה עוד ארוכה. פסילתו של הרב כהנא היתה, כפי שהוא עצמו הדגיש, לא פסילה של הגזענות, אלא של חלקים משמעותיים מתורת ישראל, שאינם עולים בקנה אחד עם החזון הליברלי והנאור של כמה ממנהיגי המדינה.
החוק האמור, לא רק הגביל את מימונה של תנועת כ"ך, אלא מנע ממנה להיבחר לכנסת, ובכך סתם את פיותיהם של אחוזים משמעותיים מהציבור, שלא יכלו לקבל ייצוג מתאים לעמדותיהם. איזו מין דמוקרטיה זו, שאינה מאפשרת לציבור לבטא את עצמו? תארו לעצמכם שקואליציה מסוימת היתה מחוקקת חוק הפוסל את כל המפלגות הדתיות, בטענה שנאמנותם לתורה קודמת לנאמנותם למדינה, וממילא שהן מהוות סכנה לדמוקרטיה. האם בכך לא היתה הממשלה מאבדת את כל זכותה להנהיג את העם -זכות המותנית בהסכמתו של העם, ובאפשרותו לבחור את נציגיו? אם כן, מה ההבדל אם פוסלים את כל הדתיים, או רק את אלה ש"לא מיישרים קו" עם בג"צ? ברגע שהמדינה קובעת לעם מה מותר לו לרצות ובמה מותר לו להאמין, הדמוקרטיה כורתת את הענף עליו היא יושבת. יריב אופנהיימר אמר השבוע שהדמוקרטיה בישראל הופכת לנחלת ההיסטוריה; הוא צדק כמובן - אלא שזה לא קרה השבוע, אלא כבר לפני שנים רבות.
ברגע שהותרה הרצועה כלפי הימין "הקיצוני" (ויש ימין אמיתי שאינו קיצוני?), נעשו כל האמצעים כשרים. לא רק שתנועת כ"ך נפסלה מהכנסת, אלא שבעקבות פעולתו של גולדשטיין במערת המכפלה, היא הוכרזה כארגון טרור, לא פחות, באותה שורה עם הג'יהאד האיסלאמי ואל-קעידה. זאת למרות שמדובר היה במעשה של אדם פרטי, ולתנועה עצמה לא היה כל קשר אליו. תארו לעצמכם שבעקבות התפרעות של מפגינים בבילעין ופגיעה בחיילי צה"ל, היה מציע מישהו להגדיר את תנועת מרצ או שלום עכשיו כארגון טרור. למה לא? מה ההבדל? אלא שכשמדובר בימין, הכל מותר, ואפשר להכתים ציבור שלם כטרוריסטים בגלל חריגה של היחיד. דמוקרטיה או לא דמוקרטיה?
וכמו שאמר הרב כהנא עצמו, לא רצינו כהנא - קיבלנו ערפאת. התחזיות הקודרות ביותר של הימין, התגלו כחלום ורוד לעומת שלום-הבלהות שהביא עלינו השמאל. אלא שהאיש שהמיט עלינו את אסון אוסלו, שהביא לארץ את ערפאת, ונושא באחריות לאלפי נרצחים ופצועים - הפך לקדוש לאומי וזוכה לכבוד מלכים, ואילו מי שניסה להזהיר אותנו מפני האסון, נחשב עד היום למוקצה מחמת מיאוס. הרי מה הם כמה קרבנות שלום, לעומת הפשע החמור של גזענות ופגיעה בדמוקרטיה?
אז אם זו הדמוקרטיה שלנו, לא נורא אם היא תהפוך לנחלת ההיסטוריה. הגיע הזמן שליהודים בישראל תינתן האפשרות לעצב את המדינה כרצונם, מבלי שקומץ מתבוללים "נאורים" יכבול את ידיהם באמצעות נציגיו בבג"צ, או ישמש גיס חמישי בתוכם במימון ממשלות זרות. מי שפוסל ומוציא אל מחוץ לחוק את מי שדעותיו לא מוצאות חן בעיניו, שלא יתלונן אם הגלגל מתהפך לכיוון שלו.
הגיע הזמן שהדמוקרטיה תשרת את עם ישראל - ולא להפך.