האם הפרשנות הראשונית של "אתחלתא דגאולה" היתה מדויקת?
בתקופה זו, פוסט התנתקות, שרויה הציונות הדתית כולה בתהליך של בירור עצמי. כפטריות אחרי הגשם צצים להם בחודשיים האחרונים כנסים, מאמרים ודיונים העוסקים בנושא המטריד את כולם – הציונות הדתית שלאחר ההתנתקות – לאן? לאן הולכים מכאן הלאה? איך מחנכים את דור העתיד על שברי הקרע בין הציונות הדתית למדינה? מה עונים לרבים שהתפללו בתחינות ובזעקות ולא נענו; לצאן מרעיתם של רבני "היה לא תהיה"?כיצד משיבים לשמיניסטים לפני גיוס? מהו היחס שניתן מעתה למדינה ולמוסדותיה? ואולי הגיע הזמן המתאים לשאול שאלות ולהעלות תהיות אודות עברה, וחשוב יותר - עתידה, של הציונות הדתית.
בראשיתה של הציונות הדתית, ראו בחזונם מייסדיה (מבשריה והוגיה טרום הקמת המדינה) הקמת מדינה יהודית כקרש הצלה לעם היהודי, חלקם אף שאפו שמתוך התממשות תהליך גאולה ארצי בוא תבוא הגאולה השמיימית המובטחת. עם הקמתה קיבלה מדינת ישראל מעמד של "ראשית צמיחת גאולתנו", רבים ראו בלידתה של המדינה מתוך זוועות השואה את התממשות חזון הנביאים לו כל יהודי מצפה כבר אלפי שנים. מעמד זה, של ראשית צמיחת גאולתנו, הלך והתחזק עת הציונות הדתית אימצה את תורתו של הרב קוק (הראי"ה), בשלהי שנות השישים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנפטר בטרם הקמת המדינה, ראה את העלייה לארץ ואת ההתיישבות בה כחלק מתהליך גאולי, את החלוצים החילונים ראה ככלי שרת בידי הקב"ה לבניין הארץ, ואותנו - הציבור הדתי, כמי שמוטל עליו לסייע להם במלאכתם הקדושה. לאחר מלחמת ששת הימים, אימצה הציונות הדתית את תורת הרב קוק ושיכללה אותה בסיועו של בנו, הרב צבי יהודה קוק. עם לידתו של "גוש אמונים" - תנועה שמקום גידולה הוא ישיבתו ההיסטורית של הרב קוק, "מרכז הרב" - פנתה הציונות הדתית ברובה לנתיב חדש ונרתמה ליישב את חלקי הארץ ההיסטוריים בשטחי יש"ע מתוך חשיבה וכוונה שהמהלך הגאולי ילך ויתעצם על ידי יישוב שטחי הארץ הכבושים. הרב צבי יהודה קוק אף קידש את צבא-המדינה ואף כלי המלחמה הפכו למקודשים, כל זאת מתוך השקפה שמדינתנו היא "יסוד כסא ה' בעולם" והיא תלך ותפרח עד לבואו המיוחל של גואל צדק. אמנם בדרך צפויים ייסורים, חבלי משיח, שעתידים להקשות על התהליך אך משנקבע הכיוון ע"י רב החובל שלמעלה, דבר לא יעמוד עוד בדרכם של ספניו הנאמנים על פני הארץ; נסיגה אמיתית בתהליך לא תיתכן, הגאולה בא תבוא ובקרוב.
עתה, משציבור גדול התאכזב מאותו "יסוד כסא ה'", אותה מדינה שקברניטיה נטשו לכאורה את החזון המצופה ו"בגדו" בייעודם, נשאלות שאלות קשות בדבר הדרך, השותפות עם המדינה החילונית, ואולי יש לבחור בדרך אחרת. מן הראוי שניתן את ליבנו לשאלה הקשה הלא פשוטה: האם הפרשנות הראשונית של "אתחלתא דגאולה" הייתה נכונה?
כעת נחלקים ראשי הציונות הדתית ורבניה לשתיים: אלו שהבינו עד כמה התרחקנו מהציבור הישראלי בכללו ועתה מנסים לחבר מחדש את הציונות הדתית למדינה, למוסדותיה, לצבא ולציבור החילוני (ע"ע התחברות), ואלו שהתאכזבו לחלוטין מהמדינה והפנו לה עורף וחלקם שוקדים על תוכנית התנתקות משלהם וזוממים לצאת ולכבוש את ההנהגה ע"י החלפת ה"דיסקט הישן" שתקוע ל"מזרוחניק" הממוצע בראש ולדהור במלוא העוצמה אל עבר מוקדי הכוח. מבלי לשים לב אלו האחרונים התנערו מהשם המחייב "ציונים". עד לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות שני הזרמים ראו בעצם קיומה של מדינת ישראל חלק מתהליך הגאולה המיוחל- "אתחלתא דגאולה", כיום לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות נשמעים גם קולות המעיזים לגעת באותו טאבו ציוני-דתי מקודש. חלקם מצהירים זאת בריש גלי ומשמיעים חידוש זה לתלמידיהם, חלקם משמיטים בנוסח התפילה לשלום המדינה את החלק ה"מיותר" או שפשוט אינם קמים ממקומותיהם בעת הקראת תפילה זו. אין ספק שאנו עומדים בפני משבר זהות שייתכן ויחלק את הציונות הדתית.
דתיותה של מדינת ישראל
ציונים דתיים רבים ניצבים היום מול שוקת שבורה: החזון המצופה הכזיב, האחים החילוניים "בגדו" בייעודם ובדרך, הציונות המקורית נעלמה, מפעל ההתיישבות בגוש קטיף ירד לטמיון ומעל “אחיו הגדול” ביהודה ושומרון מרחפת עננה גדולה ואפורה. אם נברר לעומק מהו יסוד האכזבה נגלה שהוא טמון במשמעות שיצקה הנהגת הציונות הדתית בדורות האחרונים למדינת ישראל – היא קידשה את המדינה ומוסדותיה. למהלכים ההיסטוריים שליוו את המדינה מיום הקמתה ניתנה משמעות דתית ואף לאירועים מסוימים נוצקה משמעות משיחית (מלחמת ששת הימים למשל). והרי כל אירוע היסטורי ניתן לייחס להשגחה האלוקית: הקמת המדינה ומלחמת השחרור, מלחמות ששת הימים ויום כיפור, פינוי סיני וחבל ימית, מלחמת לבנון, שתי האינתיפאדות ואף תוכנית ההתנתקות. כפי שניצחוננו ב-'67 עת צה"ל שיחרר את ירושלים והכפיל את שטח מדינת ישראל נעשה בהשגחה אלוקית כך גם פינוי ימית, סיני וגוש קטיף נעשה ע"י צה"ל בהשגחה אלוקית. הרי לא ייתכן לקבוע שמלחמה או עקירת יישובים הם בבחינת מחדל של הקב"ה. האם ביכולתנו אנו לפרש תהליכים כאלו ואחרים שקרו אותנו במאה האחרונה ולקבוע שמדובר דווקא בראשית צמיחת גאולתנו?!
אם ננסה להביט בצורה אובייקטיבית נגלה שמדינת ישראל הוקמה מתוך צורך לאומי טהור (קרי, לא נובע מהדת היהודית, אינו לשם שמיים) והוא הקמת מסגרת שלטונית עצמאית לאומית לעם היהודי, לא יותר ולא פחות. המדינה עצמה היא גוף חילוני, גוף שהכריע לעקור את חבל קטיף ולמסור שטח זה לנכרים, רבים חושבים שזהו מעשה המנוגד לחוקי התורה אבל האם שכחנו שגוף זה מאפשר מדי שבת בשבתו למאות אלפי יהודים לחלל שבת ונותן הכשר חוקי למכירת טרפות, והרי כאן מדובר על איסורי דאורייתא ולא באיסור שישנם רבים החלוקים עליו. רוב מנהיגי המדינה, בעבר ובהווה, הינם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. שלושת רשויות המדינה – המחוקקת, המבצעת והשופטת – הנן רשויות חילוניות. אם כן כיצד ניתן לייחס משמעות דתית למדינה? והרי מדובר במנגנון שלטוני שכל מטרתו היא הסדרת קיומנו, קיומו של עם ישראל העצמאי במדינתו.
חזרה לציונות
הגיעה השעה לחזור לחזון אחר, חלופי לחזון האתחלתא דגאולה, חזון שהיה קיים בעבר ודומה כי נזנח וננטש מאחור. זהו החזון הציוני הפשוט והאותנטי שראה בהקמת מדינת ישראל צורך קיומי כבית לאומי לעם היהודישזכה לאחר שנים של גלות בין גויים לעצמאות מדינית. זהו החזון הריאלי שעמד נגד עיניהם של מקימי מדינה זו ומייסדיה, דתיים כחילוניים. אין משמעות הדבר שעלינו להתייחס למדינה ולמוסדותיה כפי שהציבור החרדי מתייחס אליהם, אלא להפך – אנו מכריעים להיות ציונים כלומר להיות שותפים מלאים במפעל הציוני ולהמשיך ולתרום לו מתוך ההכרה בנחיצותו הריאלית, ולא המטאפיסית, במקביל לקיום חיי תורה ומצוות. המשך קשירת כתרי קדושה למדינה שהיא במהותה חילונית תוביל למשברים נוספים אם קברניטי המדינה שוב יחליטו לפעול בניגוד לחזון האוטופי של חלקנו. אל לנו לנטוש את התקווה והחלום – לכך אנו מצווים; אולם אסור לנו להמשיך ולפרש את המציאות בעיניים חולמניות – לכך, אין לנו הכלים. עד בוא משיח צדקנו אין לנו היכולת או הרשות לשפוט היכן אנו נמצאים היום על סקאלת הגאולה. עם זאת עלינו להמשיך לצפות לגאולה שלמה מתוך אמונה שלמה שנזכה לה ובמקביל לקיים חיי תורה ומצוות בהוויה מציאותית כפי שעשו דורות רבים של יהודים מאמינים. הציונות הדתית תוכל להתחבר בחזרה לכלל הציבור מתוך שותפות מלאה ולא על-תנאי ("אשרת במילואים רק אם לא יפנו יישובים..."), רק אם נשכיל להשיל את החזון הגאולי-משיחי ונאמץ מחדש את ערכי הציונות האותנטית. משימות ציוניות רבות עוד לפנינו וארוכה הדרך להגשמתן.