פרישתה של דורית בייניש (בעלת השם הכל-כך לא הולם...) מנשיאות בית המשפט העליון, הביאה לתקווה מחודשת לגבי אופייה העתידי של מערכת המשפט בישראל. יש הסוברים שבכך יבוא הקץ על האקטיביזם השיפוטי הדורסני מבית מדרשו של אהרון ברק, שנטה לנכס לבג"צ סמכויות שנויות במחלוקת, ולהרשות לעצמו אף להתערב בפעילותה של הכנסת. אולם לדעתי הבעיה שמתבטאת במעמדו של בית המשפט העליון היא חמורה בהרבה מאשר יוזמות של שופט כזה או אחר.
שימו לב ליראת הכבוד, לחרדת הקודש, בה מתייחס לעצמו בית המשפט, ובה הוא מצפה שגם הציבור יתייחס אליו. שימו לב לחומרת הסבר, לחגיגיות שבטקסים, לסגנון הדיבור ולגינוני הכבוד. שימו לב לשימוש הנרחב בתארים נשגבים כמו "העליון", "העליונים" - שלא לדבר על פרפראזות בנוסח "מלוא כל הארץ משפט" - ביטויים שככל הזכור לי התייחסו במקורם לישויות שונות לגמרי. שימו לב לחומרה בה נתפס כל ביטוי של זלזול או פגיעה בכבוד השופטים או בית המשפט (ע"ע בייניש והנעליים) - מה שלא קיים ביחס לכנסת למשל (נסו רק לדמיין תוכנית סאטירה בנוסח החרצופים על בג"צ!). מה עומד מאחורי כל זה?
מה שעומד מאחורי כל ההאלהה של בית המשפט ושופטיו (שכידוע נקראו "אלוהים" כבר בלשון התורה), הוא ניסיונו הנואש של עולם פוסטמודרני וריקני למצוא עוגן של יציבות, נקודה של משען במציאות הערפילית האופפת אותו. מאז ומעולם חיפש האדם משמעות, והוא מצא אותה באלוקים, בדת, בפילוסופיה, ומאוחר יותר באידיאולוגיות. אבל כל אלה עברו במידה רבה מן העולם; הפוסטמודרניזם, מבועת מפני מה שאמיתות מוחלטות עלולות לחולל, ריסק ופורר וטשטש כל דבר שעשוי היה להקנות משמעות לחיים. אין יותר לא אמת מוחלטת, ולא ערכים מוחלטים, ולא טוב ורע, ולא זהות ולא תבונה ולא כלום. מה שנותר הוא "האדם האחרון" הניטשיאני, עדר אפרורי ושבלוני, שכל שהוא יודע לעשות הוא למצמץ בעיניו בחוסר הבנה אל נוכח כל דבר נשגב וקדוש.
אבל מה יעשה האדם האחרון, שגם הוא רוצה משמעות ויציבות - ולו רק כדי להרגיש בטוח ורגוע כאשר הוא מתכרבל מתחת לשמיכה שלו? הוא יוצר לעצמו אלילים חדשים. כשם שהאדם הקדום השתוחח לפני פסלי אבן, כדי שיגנו עליו מפני איתני הטבע המאיימים, כך האדם הפוסטמודרני כורע ברך לפני בג"צ, כדי שישמרו עליו מפני עצמו, מפני התוהו הריקני המשתולל בחברה. אימרו לנו מהי האמת ומהו השקר! מהו הטוב ומהו הרע! גלו לנו מי אשם ומי זכאי! שיפטו אותנו! הענישו אותנו! היו עבורנו האורים ותומים, האוראקל של הצדק! היו ההורים והמורים, המדריכים אותנו בדרך הישר! כי אלמלא מוראכם - הו, כבוד השופטים העליונים והנשגבים - איש את רעהו חיים נבלע!
וכמו כל אליל, גם האלוהים הללו מהווים את הסמכות האחרונה והמוחלטת, שאינה זקוקה לשום הצדקה נוספת כדי לבסס את עצמה, מעבר לעצם קיומה. הלא אילו היו בנמצא ערכים מוחלטים ועצמאיים של צדק, אמת, יושר, טוב ורע - לא היינו תלויים באופן נואש כל כך בדברתם של "העליונים"; היינו יכולים למצוא את ידינו ורגלינו בכוחות עצמנו. אולם מאחר ואין כאלה, הרי אין לבית המשפט יכולת וגם לא צורך, לבסס את דבריו על כל ערך אחר שהוא. מה שנותר הוא הסמכות המקודשת - החוק! - ואין עוד מלבדה. בית המשפט של ימינו אינו פועל על פי הצדק; הוא קובע מהו הצדק, מגדיר את הצדק, בורא את הצדק יש מאין. ואם חשים המוני העם שהצדק הזה לפעמים הוא חד-צדדי, מוטה, מעוות, מסולף וגרוטסקי - אין להם אלא להאשים בכך את קוצר ראיית עיניהם הטרוטות, שאינן מסוגלות לרדת לסוף דעתם העמוקה והרחבה מני ים של "העליונים". וכי יכול בן תמותה לשפוט את האלוהים, או להעביר עליהם ביקורת? חובתו היא להתבטל כלפיהם בהכנעה, ואם לא כן, נשוא יישא בתוצאות.
זוהי אם כן הבעיה האמיתית. בעולם של חילוניות וריקנות, הדבר הקדוש היחיד הוא הסמכות, החוק, המשפט - שבהעדר ערכים אובייקטיביים להתבסס עליהם, הופכים להיות פטישיזם אלילי גס ודורסני, בו קומץ "עליונים" בוראים את האמת והצדק כצלמם וכדמותם-הם, על פי שרירות ליבם, וכל העם נדרש לענות אמן בעל כורחו. וכדי לשנות את זה, דרוש מהפך תודעתי עמוק בהרבה, מאשר החלפת כוהנת-גדולה אחת באחרת.