המאמינים הגדולים ביותר בכך שתקופתנו היא "אתחלתא דגאולה", אינם תלמידי הרב קוק, אלא דווקא האורתודוקס-מודרניים המחשיבים את עצמם ליותר נאורים ומתקדמים. לפי היחס שלהם לערכי הליברליזם, הדמוקרטיה וההומניזם, נראה שהם מאמינים באמונה שלמה שתרבות המערב מהווה את השלב הסופי, והגבוה ביותר בהתפתחותה של האנושות; מה שנותר הוא להפיץ את האור הגדול לכל יושבי תבל, ובכך יוגשם חזון אחרית הימים. גם את היהדות וההלכה יש לפרש, כמובן, באופן שיתאים לרוח הקידמה והנאורות, ולהיפטר מכל מיני אלמנטים חשוכים ומיושנים שבה.
הבעיה עם ההשקפה הזו, המשיחית-שלא-מדעת, היא, שכמו לגבי חישובי קיצין למיניהם - רבים כבר אמרו את זה קודם. החל ממצרים ובבל, דרך אשור, פרס, יוון ורומא, ועד למעצמות של תקופתנו, מאז ומעולם נטו האנשים לראות את התרבות השלטת הנוכחית כשיא הקידמה והנאורות, ולעצב על פי חזונה את תמונת העולם האידיאלי. מהמתייוונים של חנוכה, ועד למשכילים של גרמניה טרם-השואה, תמיד היו יהודים שרוח האופנה הנוכחית נדמתה בעיניהם לשופרו של משיח, ושקראו לעדכן את היהדות בהתאם לתקופה. אנו יודעים מה עלה בגורלן של אותן אוטופיות; מה גורם לנו לחשוב שגורלה של תרבות המערב הנוכחית יהיה שונה - שאין היא יותר מעוד שלב בדרכה הארוכה של האנושות, ולא האחרון שבהם?
העולם משתנה. ברחבי העולם פורח "האביב הערבי", כוחות המזרח הרחוק מרימים ראש, ואילו אירופה וארצות הברית מידרדרות לעבר פי פחת כלכלי ומשבר דמוגרפי. שלטונות שנחשבו יציבים, כמו במצרים וסוריה, קורסים בדם ואש. על פניו, נראה שהעולם הערבי זז מערבה, ונעשה דמוקרטי יותר; אולם למעשה הכוחות המתעוררים הם כוחות מוסלמים-דתיים, שהשקפת עולמם שונה בעליל מזו של הליברליזם החילוני, בלשון המעטה. אם מהלך זה יימשך, יתכן שבעוד זמן לא רב יהפוך האיסלאם לכוח התרבותי המשפיע ביותר בעולם, על כל ההשלכות והשינויים הכרוכים בכך.
יש בהחלט מה לחשוש מהאביב הערבי. יחסם של המוסלמים למדינת ישראל, והקנאות הדתית הבלתי מתפשרת שלהם, עלולים להציב אותנו בפני אתגרים לא פשוטים. אולם יתכן שלטווח הרחוק, השינוי הזה עשוי להביא לתוצאות חיוביות. אחרי הכל, גם תרבות המערב קמה בדם ואש ותמרות עשן - המהפכה הצרפתית, מלחמת האזרחים האמריקאית, והאידיאולוגיות ההרסניות של המאה העשרים, היוו כולן חלק מהתגבשותה של התרבות המודרנית ועיצוב ערכיה. יתכן אם כן, שלאחר השלב הראשוני של האלימות והכאוס, יגבש לעצמו גם העולם הערבי תרבות איכותית יותר, שתוכל לעצב את העולם ולתרום לו יותר מאשר פיגועי התאבדות ורצח המוני. כאשר הערבים לא ירגישו את עצמם מאוימים תרבותית בידי המערב, יתכן שיתחילו לפתח את כישרונותיהם לכיוונים יותר פרודוקטיביים. כך הרי בדיוק קרה בימי הביניים, כאשר תור הזהב המוסלמי הביא לפריחה עולמית של מדע, אומנות ופילוסופיה, בניגוד לנחשלותה הפראית של אירופה באותו זמן.
כמובן, תרבות זו תהיה שונה מזו המערבית-אמריקאית אליה התרגלנו. ללא ספק יהיו בה חסרונות רבים. אולם ניתן לקוות, שיחד איתם יופיעו מחדש ערכים חשובים, שנרמסו וזולזלו בעידן המודרני: אמונה דתית, הכנעה כלפי האל, צניעות בלבוש ובאורח החיים, כבוד למבוגרים ולמורים, הסתפקות במועט ועוד. אותם ערכים, שבמציאות הנוכחית מופיעים פעמים רבות מדי בלבוש אלים ומעוות, עשויים - אולי - להתבטא בצורה מוצלחת יותר בעתיד, ולהדוף מפניהם את הנהנתנות האינדיבידואליסטית-חומרנית המערבית.
שיהיה ברור: אני לא מעריץ גדול של התרבות הערבית. ממש לא. אבל גם לא של התרבות המערבית, ואת השפעותיה השליליות של זו עלינו אנו רואים יותר מדי פעמים. מה שהופך את ישראל לנטע זר במזרח התיכון, ואחראי במידה רבה לעוינות הערבית הממושכת כלפיה, הוא לא הכיבוש של 67, אלא דווקא האופי החילוני-מערבי שישראל מנסה לשוות לעצמה. החיקוי התרבותי הזה פועל בו זמנית להרגיז את הערבים, ולהחליש את יכולת העמידה של ישראל נגדם - שלא לדבר על שאר הנזקים הרוחניים שהוא גורם. אילו היתה מוקמת מדינת ישראל לאורך קווים יהודיים ומסורתיים יותר, יתכן שהיתה מוצאת יותר שפה משותפת עם שכנותיה; האויב המסורתי שלנו הוא עשיו, לא ישמעאל.
מה שאנו צריכים אם כן הוא "אביב יהודי": לחזור לערכים היהודיים, לתורה ולמסורת, וליצור תרבות יהודית שתהיה לה אמירה ייחודית והשפעה משלה על הנעשה בעולם. ניסיונות לעצב יהדות מתקדמת, נאורה וליברלית יותר, מלבד העיוות שבהם, יהפכו בקרוב לאנכרוניזם מיושן, כאשר התרבות שהם מנסים לחקות תשקע מעבר לאופק. רק אם נהיה נאמנים לעצמנו, נוכל לעמוד מול האתגרים החדשים והשינויים התרבותיים המתחוללים בעולם, ולשמור על זהותנו, עד היום בו ינהרו כל הגויים אל בית ה'.