"ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא". סליחה חנן, כי אתה היית יוסף, ואנחנו היינו האחים; אתה היית החלום, ואנחנו יצאנו לרעות בשדות רחוקים. אי-אז בימים רחוקים היינו אתך בחלום, בשיר, בכמיהה, בשלמות ובטוהר. הפלגנו עם המכתבים לענת, התאהבנו בשפה שכולה שירה ארץ ישראלית רעננה. שפה דתית חדשה הנטועה בהוויה ארץ ישראלית, בנופים, בשירה ובממשות. שפה שמבקשת לגעת ולדעת מבלי לותר על מחוזות של טוהר. אתה נותרת שם, במקום שכולו חלום ושירה וטוהר, אבל עבורנו הדרך התפתלה והתעקלה: "הדרך ארכה עד מאד אמר העלם. הדרך קשה עד מאד אמר הגבר" (לאה גולדברג). המציאות שינתה את פניה. אנחנו שינינו את פנינו. גילינו אפשרויות חדשות, שפות חדשות, אתגרים אחרים. שבילי התרבות ושבילי החברה התפתלו, התפצלו ורחקו, ובתוכם נחרצו גם שבילי ימינו. החריצים העמיקו, התרחבו ובעיקר רחקו מאד מן המקום בו השארנו את יוסף, "והוא נער": "הדרך יפה עד מאד אמר הנער". אתה נותרת נער נצחי, בעל החלומות, בעוד אנחנו הפלגנו הרחק בשבילי החיים.
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אתה המשכת להיות החלום. לטוות אותו באריג של שירה, מילים ומעשים. בעוד אנחנו הפרטנו את החלום, הנפקנו אותו, ובעיקר נגסנו, בדקנו, נגענו. מיששנו. לא רק מפני שעייפנו, לא רק מפני שהדרך ארכה וקשתה עד מאד, אלא גם מפני שהמולת החיים והתרבות קראה לנו: מפני שחשבנו לפעמים שבמקום לבקש את האחים מרחוק, אולי מוטב שאנו נהייה האחים. שאולי זו הדרך לחיבור מושלם. אבל להיות האחים משמעו גם לאבד את החלום. דומה שזו היא הבחירה האכזרית בין להיות חלום, להיות נער, לבין להיות העלם-הגבר, להיות האחים, ולהיוותר בלי חלום. מותך חנן, עדיין נער, צעיר וחולם, הכה בנו, טלטל אותנו בשדות הרחוקים בהם יצאנו לרעות. כי לפתע החלום נראה לנו מרחוק ועורר בנו נימים רדומים ואהבת ישנה הנמה במסתרים. באנו לבקש סליחה. אבל לא רק ממך. כי אם מעצמנו, מהחלום שבתוכנו. מהחלום שנטשנו הרחק מאחור. מחר, ביום כיפור, נאמר את הפיוט "אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה". שם נקשור בין מיתת צדיקים לבין בגידתם של אחי יוסף: "איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו. ...סחרוהו, ובעד נעלים נתנוהו". אולי הבגידה בבעל החלומות, ביוסף, היא אב טיפוס לבגידות ונטישות שאנו בוגדים בחלומותינו הגדולים, שלפעמים נסחרים או נמכרים בעבור נעליים. ואולם כשאנו נפגשים בטהורים ויפים כרבי ישמעאל כהן גדול ובמיתתו, נפרץ הפרץ: מעיינות תת קרקעיים של החלומות שנטשנו חותרים חתירה תחת שבילים ארוכים ומכים בנו בעוצמה. ואנו זוכרים ונזכרים: "אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה".
האם נשוב אל החלום? או שנוסיף ונישאר כולנו האחים הרועים בשדות ומאלמים את אלומתנו, אלומות של תרבות ושל מעש, שיש בהם יופי, אך גם קטנות, והקשחת הלב ולפעמים גם בגידה וגם סחי ומאוס? המפגש המחודש אתך חנן, עם החלום, שהיכה בנו דרך מותך, קורא לנו לנסות ולפגוש מחדש את החלום בתוך חיינו. קורא לנו לחפש את הדרך כיצד הטלטלה והברק שהיכו בנו באחת, לא ישכחו שוב בשגרת ותגרת הימים. ואולי המשך שירה של לאה גולדברג, מגלה לנו כיוון אפשרי כיצד לשוב אל החלום: "ישב הזקן לנוח בצד הדרך": דומה שהתרבות שלנו כבר אינה אותו העלם או הגבר שנטשו את חלומותיו של הנער. התרבות הישראלית בשלה לנוח ממלחמות, לזנוח את המאבק של הציונות במשיחיות, של המעשיות בחלום. ויכוחים אידאולוגיים אינם עוד נשמת אפינו ולאו דווקא משום שזנחנו את האידיאולוגיה, אלא מפני שאנו לומדים להקשיב לשפות אחרות. אולי עתה אנחנו בשלים לצאת למקום חדש, כמו הזקן היושב בצד הדרך. מחליף הליכה בישיבה, דיבור בהקשבה ואת מרוץ החיים בחוויה הרגשה וזיכרון. זקנתו אינה ניוון, קמילה או שקיעה: "צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם/ הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב/ ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת:/ התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?". היינו נערים, היינו כחולמים, והדרך הייתה יפה. בגרנו ונטשנו את היופי והחלום. אך אולי עתה אנו בשלים להניח את חרבנו, זו שהונפה בחשדנות כלפי חלומות וחולמים. ולשבת בצד הדרך. מה יקרה לנו בישיבה הזו? מה תזמר באוזנינו הציפור? איני יודעת. אבל ההוא שנותר נער, ששמר עבורנו את מעיין הנעורים, החלומות ויופייה של הדרך, הנער שנגלה לנו מרחוק עם מותו, קורא לנו למצוא את הדרך לשלב מחדש את החלום בתוך חיינו. לצמצם את מקומם של השקר, הסחי והמאוס שנצברו ושקעו בשולי הדרכים הארוכות בהן הלכנו, ולהצליח לצבוע את שיבתנו בפז ואודם, בזהרורי חלום המאירים שיגרה נינוחה ומבורכת.
"זאת קראתנו וספרנו בשנון... ממרום הסכת תחנון... תראה בפרגודך והעבר כתמים, אל מלך יושב על כסא רחמים".