חבר שלי אמר אתמול, שהציבור הדתי לאומי נשמע לאחרונה כמו הילד החנון של הכיתה, שמתבכיין כל הזמן למורה. "המורה, השמאלנים עשו עליי פרומו מעליב וקראו לי רוצח!", "המורה, הרב שלום כהן קרא לי בשמות מעליבים!", "המורה, בג"צ פסק לשחרר את המסתננים!". וכמו שקורה בדרך כלל, המורה לא עושה כלום, והילד החנון ממשיך לחטוף כאפות.
באמת, יש לתהות איך קרה שחובשי הכיפות הסרוגות הפכו לשק החבטות של המדינה, שכל מגזר אחר מרשה לעצמו לזלזל ולדרוך עליהם כרצונו. למה הציבור הדתי לאומי, הגאה כל כך בהיות "המקף" המחבר בין ציונות לדת, הגשר המקשר בין חרדים לחילוניים - הפך למרמס רגל של שני הצדדים הללו, המתחרים ביניהם בהשמצתו והכפשתו? החילוניים רואים אותו כלאומני פנאטי, משיחי וסהרורי, ואילו החרדים מתייחסים אליו כאל מזרוחניק עם הארץ, רחוק מתורה ומצוות, דומה לחילונים אם לא גרוע מהם. כמובן, לא כל החילונים, ולא כל החרדים, ואולי רק מיעוט קטן וקולני מתוכם; ועדיין עולה השאלה, איך שוב ושוב מוצא את עצמו הציבור הזה תחת אש צולבת משני הצדדים, ואינו יודע מאיפה זה בא לו.
יתכן שהתשובה לכך נמצאת בעצם השאלה. מי שרואה את עצמו כ"מקף" בלבד, כמקשר ומגשר בין שני עולמות שונים, עלול בקלות ליפול בתהום הפעורה בין שניהם. כמו באותו משל ידוע על העטלף, שבזמן שהחיות נלחמו נגד העופות, השתמט מגיוס לצבא החיות בטענה שהוא עוף, והתחמק מגיוס לצבא העופות בטענה שהוא חיה - ובסופו של דבר נרדף ע"י שני הצדדים. פסיחה על שני הסעפים יכולה להיות גרועה יותר מאשר הכרעה שגויה אך חד משמעית.
אם ננסה להגדיר מיהו "דתי", נראה שההגדרה היחידה שתכלול את כל הדתיים היא "חובש כיפה". מי שלא חובש כיפה לא נחשב לדתי, אפילו אם הוא מאמין נלהב ומקיים את כל המצוות חוץ מכיסוי הראש; ואילו מי שחובש כיפה הוא דתי, גם אם הוא עובר על כל העבירות שבעולם באופן אידיאולוגי. לציבור הדתי אין שום קווים אדומים, שאפשר לסמוך עליהם שלא ייחצו אף פעם, או שמי שיחצה אותם יוקע מתוך הציבור. בדיוק כמו הקו האדום של הכינרת, ברגע שיותר מדי אנשים מתחילים לחצות אותו, פשוט מותחים אותו במקום נמוך יותר.
הנה לכם תרגיל למחשבה: האם אתם יכולים לחשוב על עבירה כלשהי, חמורה ככל שתהיה, שאפשר לסמוך על כל גווני הציבור האורתודוקסי - כולל הליברליים ביותר - שלא ינסו אי פעם להתיר אותה או לתת לה לגיטימציה? אין המדובר בעבירות אוניברסאליות, כמו לא תרצח ולא תגנוב, אלא באותן מצוות יהודיות ייחודיות, שאומות העולם ויצר הרע מקשים עליהן. הרי ברגע שמופעל קצת לחץ מלמטה, מיד מתחילים להישמע קולות על הצורך להיות "קשוב" ו"מכיל", ולהתאים את ההלכה ל"רוח התקופה". כידוע, אין שרץ שאי אפשר לטהר בק"ן טעמים.
ולגמישות המופלאה הזו, לגבולות המעורפלים והמשתנים הללו, יש מחיר. והמחיר הוא אובדן הזהות העצמית, והפיכה למשהו שהוא לא פה ולא שם. החרדים והחילוניים יכולים לראות זה את זה כאויבים, אבל לפחות כל אחד יודע מה עמדתו של השני, איפה עוברים הגבולות שלו, ומה אפשר לצפות ממנו. לעומת זאת, הדתי לאומי הוא משהו מבולבל באמצע, שאי אפשר לדעת מה יעשה ואיך יתנהג. וכשמתנהל מאבק, הדבר שהכי מפריע הוא אנשים שמסתובבים באמצע בלי להשתייך לאף צד.
אז מצד אחד, הגיע הזמן להפסיק להיות חנונים שמתבכיינים על כל משפט טפשי שמישהו זורק. ומצד שני, אם אנחנו רוצים לא רק להתעלם מהעלבונות הללו, אלא גם שהם יפסיקו להופיע - כדאי מאד שנהיה קצת יותר סגורים על מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, ומה הגבולות האדומים שבחיים לא נעבור ולא נסבול. ואז אולי לא יסכימו איתנו, ובוודאי גם יילחמו בנו, אבל בסופו של דבר גם יכבדו אותנו. ואם לא, לפחות נכבד אנחנו את עצמנו.