לאחרונה אני מרבה לחשוב על דוד המלך ולבי, לבי עליו. מאז שעלה על כס המלכות היה לו אינטרס ממוקד וברור לבנות לה' בית . הוא נלחם וכבש ובנה, אך שנתו נדדה בלילות.
אִם-אָבֹא, בְּאֹהֶל בֵּיתִי; אִם-אֶעֱלֶה, עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי.ד אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי; לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה.ה עַד-אֶמְצָא מָקוֹם, לַיהוָה; מִשְׁכָּנוֹת, לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
הוא לא רק כותב שירים, אלא גם מזמין אליו את הנביא שייעץ לו מה לעשות.
וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וַיהוָה הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו. ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן, הָאֱלֹהִים, יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.
אף אחד לא חינך אותו לעלות להר הבית או לבנות בית מקדש. בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי היה המשכן. המשכן שנדד עם בני ישראל במדבר ועלה לארץ ונדד עד שחרבה שילה, ואנו זוכרים לו לדוד איך רקד ופיזז כשהעלה את ארון הברית לירושלים.
זה לא הספיק לו. הוא לבד הבין את מה שאמר חגי הנביא לעולי בבל בשיבת ציון:
הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים--וְהַבַּיִת הַזֶּה, חָרֵב!
במקרה של דוד, נגלה אליו ה' ומודיע לו שבנו יבנה את הבית. אדם אחר היה אומר: אוקיי, תודה רבה, ומבלה את ימיו בכתיבת שירים ופריטה על נבל. לא דוד. תכניות מגירה כבר יש לו מזמן, עוד מימיו עם שמואל הנביא. עכשיו הוא מתחיל לגייס תרומות, לשנע ארזים מלבנון ולהכין מספיק כסף וזהב לקראת הבניה העתידית. הוא לא שוכח.
ועם כל זאת , בסוף ימיו, ה' מגלגל לפתחו גזירות רעות.
בעקבות מפקד העם בא אליו הנביא עם הצעות 'מפתות' לעונש קולקטיבי.
מה הייתם בוחרים? מנוסה מפני אויבים, מגיפה, או רעב בארץ? בחירה קשה. דוד ,הלוחם עז הנפש לא בוחר במלחמה, גם לא ברעב עם כל אוצרותיו וקשריו הבינלאומיים. הוא בוחר במגיפה. בדבר.ויֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.
דוד רועה הצאן הרחמן מבקש על עם ישראל , מקבל על עצמו את הדין,וה' עוצר את המגיפה. הספור מסתיים בקניין מקום המקדש, והמזבח מארוונה היבוסי על הר הבית.
פרשני המקרא תולים את העונש בכך, שעם ישראל לא תבע, לא רצה, לא השתוקק לבניית בית הבחירה. עם כל השתדלותו וחשקו ועשייתו של דוד המלך, לעם ישראל זה לא הועיל.
בימינו, בכוונה ה' סותם את עיני הרבנים ומנהיגי הדור מהחשיבות של עליה להר הבית והדחיפות לבנין המקדש. הקב"ה מצפה לנו, לעם ישראל. ה' לא מעוניין שעם ישראל יעלה להר הבית ויבנה מקדש בגלל שרב פלוני אמר ורב אלמוני כתב ורב אחר פסק. מכיוון שבסיפור הזה מדובר על קשר של זוגיות בינינו=הכלה, לבין אלוקינו=החתן, החתן לא רוצה בשידוך כפוי. הוא רומנטי, הוא מחכה לאהבה. נכון שהיו ימים בהם ה' כפה עלינו הר כגיגית.אך זה היה פעם, בדורות עברו.
היום - אם אין אהבה - אין חתונה. זה המסר במקרה של ההר.
אז מה אנחנו אמורים לעשות? בכנס שערך העיתונאי נדב שרגאי במרכז מורשת בגין לפני שנתיים, דברו גם רבנים. הרב יעקב מדן, שעולה להר הבית, אמנם לא ראה בקרוב את בנין המקדש, אבל הוא הביע דאגה מכך שאין רצון, שאין את החשק. הוא הזכיר לכולנו את החללים שנפלו בימי דוד, והביע דאגה.
גם אני דואגת. ה' לא שואל אותנו כמו את דוד במה אנחנו בוחרים. אם היו שואלים אותנו מה היינו אומרים? לא רוצים רעב, גם לא רוצים פה שפעת העופות או מגיפת אבולה. לא, לא תודה רבה. בינתיים, מה שעובר עלינו, בלי שאף אחד ישאל אותנו - אנו נסים מפני אויבינו. דקירה פה, דריסה שם, שחיטה פה, טילים שם. וגם אבנים וזיקוקים ידועים כעלולים להרוג.
העולים להר הבית מחפשים את הרבנים. איך יכול להיות שהרבנים ואנשי הצבור לא רואים שצריך וחייבים לעלות להר הבית ולבנות את בית המקדש?!
התשובה היא: גם אם הרבנים ירצו ויאמרו- זה לא יעזור.
העם צריך לרצות. העם צריך להשתדל. העם צריך להתאמץ. העם צריך להביע אהבה. התפילות לא מספיקות, כי הן כצפצוף הזרזיר. זה כמו בחור או בחורה שרוצים להתחתן אך לא עושים למען זה מאומה. לא נפגשים, לא נרשמים, לא מתאמצים, לא מחזרים.
אנחנו כולנו במסע המשותף בחיזור הזה, בכמיהה לבניית הבית, ואין לנו מנוס, כי בצרה גדולה אנחנו.