היום אנחנו חוגגים את יום המשפחה. מה שבעבר היה נחגג כיום האם, הפך בשנים האחרונות ליום משפחתי חסר סממן הערכה ספציפי. ואני תוהה לעצמי, מה כבר נשאר מהמשפחה שלנו כדי לחגוג?
האמא עובדת לפחות שמונה שעות ביום והאב, אם הוא עובד תשע שעות זה נס. תוסיפו לזה שעות נסיעה למקומות העבודה, ותשארו עם הורים עייפים לילדים שזוכים לבערך שעתיים ערות או "הורות" משותפת, פלוס חצי שעה של התארגנות זריזה בבוקר.
איפה הסיפורים של ההורים שלנו על אימותיהן שהיו מכינות בכל יום אוכל חם, או אב שישב עם בנו ללמוד לקריאת בר המצווה? היום, במקרה הטוב הסבתא בפנסיה ויש לה זמן לאסוף את הילדים פעם בשבוע כדי "להציל" את אמא ו"לתפור" עבורה אחר הצהריים "משפחתי", כדי שאת הזמן הזה תוכל האם להשקיע בעבודה.
השבוע, פנתה אליי חברה קרובה ומוכשרת, שנמצאת בתהליך חיפוש עבודה בתחום ההייטק, והתעניינה כיצד אני מסתדרת עם קריירה וילדים? היא ציינה בעצב כי כל חוזה שעומד להיחתם נופל בשל הצורך לצאת לילדים בשעה סבירה. סיפרתי לה ש"אני תופרת לי כל אחר צהריים משהו אחר, יום אחד מטפלת, יום שני סבתא ובשלישי הסבתא מהצד השני, אהה ויום אחד גם הבעל משתדל לצאת מוקדם כך שבימים האלה אני יכולה להישאר עד מאוחר בעבודה ו..." פתאום נפל לי האסימון: לאן הגענו?
איך אני מאפשרת מצב שבו את רוב שעות הערות שלהם הם מבלים בחברת אישה אחרת, מטפלת או גננת - טובות ככל שהן יהיו (והן נבחרות בקפידה על ידי), היא לא אמא. היא לא משפחה. זאת כנראה המציאות בלית ברירה.
והימים ימי בחירות, ובסבב הנוכחי ההבטחות נזרקות באוויר, ומדברים על ביטחון אישי ומדיני, על פתרונות לסכסוך, ודת ומדינה ובעיקר על המון אגו והישגים. אבל מי, מי ידבר עלינו? המשפחות הצעירות, האימהות במעמד הביניים, אלו שקמות מוקדם, מניקות, יוצאות לעבוד, חוזרות מותשות למעט זמן איכות עם הילדים לפני שהם נרדמים, לבעל שחוזר בלילות (ולא מבחירה). לעולם משוגע שלא נותן דקה של מנוחה. שמשלמות מחיר כבד – כלכלי ונפשי, ויודעות כי עתידן לוט בערפל. מי ידאג לנו? על הפנסיה כבר ויתרנו מזמן, מחשבים כל שקל, מנסים איך שהוא למצוא דירה לקנות כדי שיהיה במה להיאחז. ובתוך כל זה, לנסות ולמצוא את הפניות הנפשית עבור בן הזוג, השותף.
אני קוראת לכם, ראשי הסיעות המתמודדים, בשמי ובשם הצעירים היושבים כאן למטה, טרוטי העיניים וכאובי הכתפיים, לדאוג לנו, להבטיח (לקיים) ולטפל בסוגיות המקשות עלינו ובוערות בעצמותינו: שעות העבודה המטורפות, מערכת חינוך שאינה תואמת את דרישות שוק העבודה, חינוך חינם לגיל הרך (תינוק לא נולד בן שלוש, צרו אלטרנטיבה ראויה), יוקר המחיה והדיור שאינו בר השגה (כלל וכלל), הארכת חופשת הלידה לאישה והענקת חופשת לידה בסיסית גם לבעל (ולא שבוע שמגיע על חשבון ימי המחלה שלו כפי שקיים היום), הגדלת סך החופשה השנתית לעובד/ת, ותנאי עבודה מציאותיים.
ואז, רק אז, נדע להחליט איזה פתק לשלשל למעטפה באפריל הקרוב.
הכותבת עובדת בדוברות תנועת האישה "אמונה".