מדוע אני, דתי וסטרייט, אוהב יותר את הלהט"בים מאשר צועדי מצעד הגאווה?

בנימין שינברג מנסה להתמודד עם טענותיה של אריאלה מטר וטוען שהוא לא אוהב את הלהט"בים פחות ממנה, דווקא משום שהוא מבקש לתמוך בהם ולעודד אותם לעשות שינוי כדי שלא יחיו את חייהם בחטא

בנימין שינברג 03/08/17 09:58 יא באב התשעז

מדוע אני, דתי וסטרייט, אוהב יותר את הלהט"בים מאשר צועדי מצעד הגאווה?
מצעד הגאווה בת"א, צילום: גילי יערי פלאש 90

זו הייתה סעודת שבת סטנדרטית. כרגיל ביקשתי מהילדים לפנות שולחן וכרגיל הם עשו פרצוף. ברגע של תסכול הבת שלי אמרה, "די, אני לא יכולה. אני פשוט עצלנית. ככה זה, ככה נולדתי". עצרתי הכל, ניגשתי אליה והסתכלתי לה בעיניים. "אין דבר כזה 'ככה נולדתי'. את תמיד יכולה להשתנות".

נזכרתי במקרה הזה כשקראתי את המאמר של אריאלה מטר, בו היא קוראת לדתיים להצטרף למצעד הגאווה.

לא אכנס לטיעונים המחקריים שהיא הביאה - האם הנטייה מולדת או נרכשת והאם הטיפולים המוצעים היום מועילים או לא. ראשית כי אינני בקי מספיק בתחום ושנית משום שהמחקר היום מוטה מאוד, כאשר ניסויים עם תוצאות 'לא נכונות' מושתקים ונגנזים.

יש לי הרגשה שגם גברת מטר איננה מכירה את הנתונים עצמם, לכן היא מסתפקת באמירות כלליות כגון "אנחנו יודעים ממחקרים בביולוגיה, גנטיקה, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה שלא מדובר במחלת נפש" או " 'טיפולי' המרה נמצאו כלא יעילים, ואף מסוכנים" אך אינה מביאה מספרים או מראי מקומות כדי לתמוך את דבריה.

עם זאת נראה לי שאצל שנינו הצד המחקרי הוא משני. הטיעון המרכזי של מטר הוא שכחברה דתית עלינו להכיל ולקבל את השונה. היא רוצה "קהילה מלאת חמלה ואהבה ורגישות", בעוד שבמצב היום לטענתה אנחנו "גורמים לאחים ולאחיות שלנו להרגיש כאילו הם לא רצויים ולא אהובים".

האם היחס של מטר מבטא אהבה אמיתית? איזו מין אהבה זו? איזה אופק היא מציעה לאותם אנשים? להמשיך ולחיות כל חייהם בחטא?

הרי יש כמה אמיתות פשוטות שאי אפשר להתעלם מהן. משכב זכר הוא איסור דאורייתא, גילוי עריות, ייהרג ואל יעבור. זהו אחד החטאים המרכזיים שמוזכרים ביחס לדור המבול, לסדום ועמורה ולחורבן בית ראשון.

האם זה אומר שצריך לסקול מחר בבוקר את כל הלהט"בים? ודאי שלא. יש הבדל בין היחס לאדם ובין היחס למעשה. אבל כחברה דתית אנחנו חייבים לתת לאנשים האלו תקווה שהם יכולים יום אחד לצאת מן הסיבוך הזה. האם השלמה עם החטא היא המקסימום שאנחנו יכולים להציע, האם לזה נקרא אהבה?

תרבות הלהט"ב טוענת שכל נטייה טבעית היא גם צודקת. תומכי המצעד מבקשים לתת פורקן לכל דחף שהאדם חש. בפיהם הם מבקשים להכיל ולכבד אבל למעשה הם מבטאים ייאוש, ייאוש מיכולתו של האדם להשתנות.

האם זה המסר החינוכי של הציונות הדתית? האם כשהילד שלי אומר לי שהוא עצלן אני צריך רק להכיל אותו ולומר לו שגם להיות עצלן זה בסדר? או שמא האהבה האמיתית אליו היא דווקא לחבק אותו וללחוש לו באוזן שהוא מסוגל להתגבר?

אחד המסרים המרכזיים בתורה הוא האמונה בכוחו של האדם להשתנות, אמונה ביכולתו להתגבר על דחפים קמאיים ולנהל את חייו לפי הדרכה עליונה יותר. אם אלוקים אסר משכב זכר כנראה שהוא נתן לנו את הכוח להתגבר. אף אחד לא אומר שזה קל; לא קיבלנו הבטחה שלשמור תרי"ג מצוות זה פשוט; אבל לכל הפחות חובה עלינו להשתדל עד כמה שידנו משגת.

"והנה שָׂמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה ... ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדים, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו" (מסילת ישרים פרק א').

עם כל הכבוד לגברת מטר וחבריה, אין להם מונופול על האהבה. אני אוהב את הלהט"בים לא פחות ממנה, ודווקא בגלל זה אני מבקש לעזור להם באמת. כל אחד והניסיונות שלו, אין אחד יכול לשפוט את האתגרים של חברו, ומן הסתם האדם נידון על פי המאמץ ולאו דווקא על פי התוצאה. אבל לא נוכל להשלים עם תרבות שמרימה ידיים ומתייאשת מראש. במקום שבו הם מציעים ייאוש אנו נמשיך להציע תקווה.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר