בפברואר 2017, לאחר פינוי עמונה, הייתי משוכנע שלא אצביע עוד בבחירות לכנסת. לא הבנתי כיצד ייתכן שממשלת ימין-ימין מקיימת מדיניות שמאל, ומדוע הבית היהודי, לה נתתי את קולי בקלפי, נותנת יד לפינוי יישובים. איזו משמעות יש להצבעה שלי, אם זו התוצאה? רק מאוחר יותר התבהרה לי
התמונה הגדולה: האידאולוגיה של שלמות הארץ הוקרבה לטובת האינטרסים המגזריים. נתניהו, ולא בפעם הראשונה, כרת ברית עם רבני ועסקני הציונות הדתית, ובכך נטרל את כושר המיקוח של שרי הבית היהודי.
כשמדברים על ההתנהלות הכנועה של הציונות הדתית מול נתניהו - "תסמונת האישה המוכה", יש שמכנים אותה – הדוגמה הבולטת ביותר היא ביקורו של ראש הממשלה בשכונת נתיב האבות לפני כשבועיים. תושבי השכונה, שפונו ביוני האחרון מבתיהם, קיבלו את נתניהו בחיבוק והוכיחו כי כל עוד יצהיר שהוא איתם, הציונות הדתית תסלח לו על כל מה שיעשה.
ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית הפכה לחסרת אונים, לאחר שנתניהו מצא את נוסחת הפלא: בכל פעם שמאתגרים אותו מימין בנושאים עקרוניים, הוא רץ לדבר ישירות עם הרבנים והעסקנים ולמלא את בקשותיהם המגזריות. רבים זוכרים את ההתקפלות של נפתלי בנט מהאולטימטום שהציב להתמנות לשר הביטחון, בעקבות השליחות הלילית של ראש המל"ל לביתו של הרב חיים דרוקמן. אבל זה לא היה האולטימטום הראשון שיצא מהבית היהודי בקדנציה הנוכחית, והופר בתוך זמן קצר.
לפחות 4 או 5 פעמים איים ח"כ בצלאל סמוטריץ' שלא יצביע עם הקואליציה עד שימולאו דרישותיו בנושא אי פינוי יישובים, הכשרת מאחזים או יד קשה יותר נגד הטרור. תמיד נתניהו התעלם, האיום נשכח והחגיגה נמשכה. נציגי הציונות הדתית הבינו היטב: האידאולוגיה הימנית חשובה לרבנים, אך הצרכים המגזריים לעתים חשובים יותר, ופרישה מהממשלה עלולה לפגוע בהם אנושות. זהו לא בהכרח סדר עדיפויות פסול, אולם הוא מייצג ציבור הרבה פחות גדול ממה שהוא מתיימר לייצג, ולכן מוטב שהוא יהיה גלוי, בלי טשטושים רטוריים מתחכמים.
זו הייתה הסיבה לאי ההצלחה של בנט ואיילת שקד להפוך את הבית היהודי למפלגת ימין כל-ישראלית, שמאתגרת את התפישה הליכודית של שימור הקיים ודוגלת בשינוי עמוק של פני המדינה. לאחר 6 שנים של מאמץ סיזיפי, לא נותרה להם ברירה אלא לפרוש ולהקים את מפלגת הימין החדש.
פרשנים פוליטיים מצביעים על פירוק הימין לרסיסי מפלגות שקשה להבחין בהבדלים ביניהן אפילו במיקרוסקופ אופטי. זוהי טעות. כבר שנים רבות לא נבחרה לכנסת מפלגה ימנית אמיתית, המשוחררת מכבלים מגזריים או אינטרסים חיצוניים. לציבור הימני הייתה חסרה מפלגה כזו.
ביוני 2004, כשאישרה ממשלת שרון את תכנית ההתנתקות, התעקשה המפד"ל להישאר בקואליציה כדי "להשפיע מבפנים". הסוף ידוע. מה יקרה ביוני 2019, כאשר ממשל טראמפ יגיש את 'עסקת המאה' שלו, שתכלול בוודאי פינוי יישובים ביהודה ושומרון וחיזוק שליטת הפלסטינים בחלק משטחי ארץ ישראל? מי יבלום אותו? על הליכוד, שהאידאולוגיה שלו הפכה כבר מזמן ל"דווקא נתניהו", בוודאי שאי אפשר לסמוך. על ישראל ביתנו חבל להשחית מילים. נותרנו עם הבית היהודי-האיחוד הלאומי.
אבל האם יצליחו סמוטריץ' והרב רפי פרץ, הכפופים למרותם של הרב דרוקמן והרב טאו, להתעלות מעל השיקולים המגזריים ולהילחם בעד האינטרס הלאומי? תשובת ההיסטוריה חד משמעית: לא.
המשימה הזו תוטל עתה על כתפיהם של בנט ושקד, מנהיגים ימניים שאינם מחויבים עוד לנתניהו או לרבנים. רק הם יוכלו לסכל את הסכנה לשלמות ארץ ישראל ולביטחון המדינה.
הכותב הוא יועץ תקשורת בתחום עריכת הדין והמשפט ובין לקוחותיו נמנית גם מפלגת הימין החדש