טענה החוזרת ונשנית שוב ושוב ממחנה הימין היא הטענה שהרצח של ישי שליסל במצעד הגאווה ורצח התינוק בכפר דומא הן פעולות של קיצוניים מהמגזר החרדי ומהמגזר (מסתבר) הציוני-דתי, ברוח הדברים שנאמרו בשנה שעברה סביב רציחתו של הנער אבו-חדיר. באשר פעולות אלו הן פעולות של קיצוניים - הימין הדתי לא צריך לקחת עליהן אחריות, הוא לא נדרש לחשבון נפש ולא לשלוח ל'בדיקה מחדש' את האידיאולוגיות שלו. אף סוציאליסט, טוען עמנואל שילה ב'בשבע', לא צריך לתת דין וחשבון על הפשעים של המשטר הקומוניסטי. יתר על כן טוענים אנשי הימין-הדתי: ציר המאבק המתגלה בקישור שעושה השמאל-החילוני בין הרצח שביצע שליסל, לדוגמה, לבין הדת - בא בעצם להציג את הדת כמובילה בהכרח למעשי הרג, בכך השמאל מכריז מלחמה על כל הערכים והאידיאולוגיות, ועל כן עלינו להשיב לו מלחמה שערה. רחמים ואמפטיה אינם במקום עכשיו, עכשיו צריך להילחם על האידיאולוגיה, צריך להראות שהימין חזק ועומד על הערכים שלו: הוא ימשיך להתנגד למצעד הגאווה ולהביע את עמדותיו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
וריאציות אחרות של ניקוי הידיים מאחריות על שפיכת הדם הזה: שליסל היה משוגע, את הרצח בכפר דומא לא ביצעו יהודים (אולי, אבל אמרו את זה גם על רצח אבו חדיר), וגם אן כן- לא ממניעים דתיים, זה רק נוער אלים שחיפש תירוצים להתפרע ולשלח את נטיותיו הפראיות.
אבהיר את הדברים: אני לא חושב שאדם צריך לנער את ידיו מאמונותיו ומעשיו רק בגלל שאנשים אחרים לוקחים אותם למקומות מזיקים. אבל יש פער גדול בין אשמה לבין חשבון נפש. שלא כמו דקירה בבר או רצח שאנשים אחרים ביצעו, כאשר מישהו מבצע רצח נתעב בשם אלוהים, ועוד אדם כזה שקרוב אלי באיזשהם אופנים, אני נדרש לחשבון נפש: מה ההבדל בין לאלוהי לאלוהיו? וכן למעשה - מה ימנע מהבנים שלי לבצע את מעשיו ושכמותם?
שלוש נקודות שאני מחשב עם נפשי בימים האחרונים בעקבות פעולות הטרור שביצע הצדדים השמרניים של המפה, שאני רואה את עצמי כחלק מהם באופן כללי:
א. שתי כתובות גרפיטי נכתבו על קירות הבית בכפר דומא: "נקמה!" ו"יחי המלך המשיח". על הכתובת האחרונה אני רוצה להעלות את הרהוריי: מדוע אדם יבצע רצח בשם חייו של מלך המשיח? כיוון שהוא תופס שבמלכותו של מלך המשיח, שאנחנו נתונים בשלבי התחלתה או בחבלי גאולתה, אין מקום לשני עמים שיחיו יחד בארץ ישראל. הנקמה נעשית לגיטימית, כי היא לא נקמת האדם, אלא נקמת מלך המשיח, נקמת ה', נקמתה של הגאולה בגלות. אני חושב שגם מהמכתב שכתב שליסל לפני ביצוע הרצח עולים יסודות דומים גם עם שונים: אמנם, שליסל משתייך למגזר החרדי וברוח הזאת הוא מציג את שעת מצעד הגאווה כ"שעת השמד" ומצטט את התיקו"ז על 'מאן דלא מסר נפשיה וגופיה בשעת השמד'. לאידך, הניסיון המדובר הוא ניסיון לראות "אם אנו נאמנים לו ואכפת לנו מחילול שמו הגדול, או שכל אחד דואג רק לעצמו לגשמיות ולרוחניות שלו". יתירה מזו, שליסל מדגיש את מקומה של ירושלים במעשה שלו: "מצעד של תועבה דייקא בעירו של המלך ממ"ה הקב"ה למען טמא את מקדשו ולחלל את שם קדשו", ולבסוף - המכתב מסתיים במילים: "ונזכה לראות עוד השנה בנחמת ציון ובבניין ירושלים בהחזרת שכינתו לביתו עם כל ישראל כולם בתשובה ובאחדות שלמה". גם שליסל מונע ממניע מעין משיחי, הוא מציל את העיר הקדושה של אלוהים מידי התועבה, הוא מרגיש אחריות כלפי הרוחניות של כלל ישראל ורוצה להחזיר את כולם בתשובה שלמה ולזכות לגילוי שכינה.
בקצרה, כמה מילים על משיחיות: במצבו המתוקן של האדם ישנה מציאות ממשית וישנו חלום לעבר איזושהי מציאות אוטופית, וישנם ניסיונות לבנות גשרים לעבר האוטופיה, לגשר בין המציאות הריאלית לבין החלום. הגשרים הללו הם רומנים, וכתיבה פילוסופית ואתית, חוק והלכה, הגיונות ומעשים של תיקון ועוד. אולם, מדי פעם קמה איזו נשמה של תוהו וזורקת את הגשרים ואת הריאליה לכל הרוחות. היא לא עושה את זה מתוך קטנות, אלא להפך - היא משתוקקת לאוטופיה, המציאות בעיניה כקליפת השום, היא ממציאה לעצמה את קו הסיום באמצע המרוץ ומחליטה שהיא שם. אבל מאחר וזה לא עובד (כי המציאות לא עובדת לפי המאוויים של אוטופיסטים), נוצר התסכול - הפער בין החלום למציאות הוא דרסטי ובלתי ניתן לגישור (כי שרפנו את כל הגשרים), כאן נולדת קיצוניות, ומעשים קיצוניים שלא מתכתבים עם העולם כפי שהוא בפועל. חולמים על מלכות אלוהים, ויודעים גם שהיא כרוכה בחיבור עמוק לאלהים ("בתשובה ובאחדות שלמה", כתב שליסל), אבל לא מסוגלים להתבונן לפער בלבן של העיניים.
אבל למה זה רע, ישאלו אי-אלו, שליסל חשב שלהומוסקסואלים אין זכות קיום בממלכת אלוהים אז הוא קם וביצע מעשה! 1. כוחניות שאין עליה בקרה, שהיא לא מוסדרת ולכן מופנית כלפי האנשים הלא נכונים או בזמן הלא מתאים או ע"י האנשים הלא נכונים. גם לו יצוייר שעקרונית היה צריך להפעיל אלימות, אף איש הלכה לא יכול לחשוב שאפשר לבצע אותה בלי עדים והתראה, נכון? (עיינו למשל). 2. כשהאידיאולוגיה המשיחית כופה את עצמה על המציאות באופן כוחני מדי היא מאבדת את היכולת ללמוד מן המציאות, היא נעשית דוגמטית, שטוחה, הפער בין החלום למציאות יתמיד כפי שהוא, ולא ישתנה שום דבר. נביא כאלטרנטיבה למעשה הנתעב של שליסל את עמדת הפלסטלינה: אינני יודע איך ליישב בין הנטייה ההומוסקסואלית והשינויים במבנה המשפחתי ובמבנים הנפשיים של זכר ונקיבה לבין לשון התורה, החד משמעית בעניין הזה. הדבר הראשון שיווצר הוא פשוט שיח כן בין ההלכה לבין המציאות, בין הומוסקסואלים לבין רבנים וכן הלאה, הפתרונות השונים לבעיה יכולים להיוולד רק כשיש שיח. כשאני אומר 'פתרונות' אני מתכוון לכל הספקטרום שמ'עצת נפש' המבקשים לעשות 'אוקימתא' לאדם, לשנות את נטייתו המינית, עבור דרך הרב ארלה הראל שחיתן הומואים עם לסביות ועד לרב בני לאו שרואה את האפשרות לערוך 'אוקימתא' דווקא לאיסור התורה כאן כאופציה סבירה - http://www.kamoha.org.il/?p=16072).
הקץ לציפיה למשיח? לא. הקץ לאלה שמספרים לעולם הנתון בגלות שהוא כבר בגאולה. וראו ערך שבתאות.
ב. מאיפה נוער הגבעות נולד? אני חושב שפעמים רבות זה קשור באותה התופעה של מעבר של בוגרי תואר ראשון באוניברסיטאות בבריטניה לסוריה כדי להצטרף לדעא"ש. נקרא לזה לצורך העניין 'תופעת דור שני לחילון'. אדם גדל לתרבות מעורבבת, לשיירי דתיות ומסורת שלא יודעים איך להתיישב עם המודרנה ואולי אף הפוסטמודרנה, הסתירה מולידה את הצורך בהכרעה הקיצונית, נוטשת התרבות: לעבור לגבעות, או לסוריה, לחיות הרחק מן היישוב. לקיים את הדת 'כמו שכתוב בספרים', ולא כמו הבינוניות של ההורים מגבעת שמואל או מלונדון. הציונות הדתית שמנסה לקיים יחד קודש וחול, ארץ ישראל והומניזם, תרבות מערבית ותרבות יהודית ועוד ועוד דברים שלפחות במבט ראשון הם סותרים. הפונדמנטליזם, ה'שורשיות', הוא ההישענות על המוחלט, על הברור, על הוודאי, על הטקסטים, על האלוהי. כל מורכבות סותרת אותו ונתפסת כחולשה. הפונדמנטליזם הוא בגידה במסורת הקיימת לטובת המסורת הרחוקה, העתיקה, האבודה, המקורית. הפונדמנטליזם הוא מרד. לכן, כשאני שומע דיבורים פונדמנטליסטים אני נוטה לחשוד אותם בפוסטמודרנה ולראות בהם עוד ביטוי של הניו אייג', בגלל שדתיים שדתיותם עמוקה ומיושבת עליהם לא נזקקים לפירושים הרדיקליים הללו כדי ליישב את הדתיות שלהם. בנקודה הזאת אני רואה קריאה הנקראת אלינו לברר את המורכבות הזאת. יחסי הקודש והחול, שהרב קוק קרא ליצור את הסינתזות ביניהם ולמצוא קדושה בתוך החול עוד לא נתבררו די צורכם, לא באופן תיאורטי ולא באופן ממשי. תורות לא מבוררות ולא משכנעות לא אוחזות את הנוער שלנו, וסופו שהוא מחפש את עצמו בעולם ההקצנה האלים.
ג. רומנטיקה. כבר כתב על כך באריכות תומר פרסיקו והתפלמס עמו ניר מנוסי סביב העובדה המפתיעה שמתוך חוג תלמידיו של הרב גינזבורג יצאה לפני עשרים שנה חוברת המכונה "ברוך הגבר". התנועה הרומנטית בהקשר הכללי והתורה החסידית בהקשר היהודי העבירו את 'זירת ההתרחשות' מהמישור החיצוני אל המישור הפנימי, הדבר הנפלא ביותר שיכול לקרות לרומנטיקן הוא "התגלות ליבו", המעשה הרוחני ביותר של החסיד קשור בעולמו הפנימי, ולא בעולם החיצוני. המהפך הזה נפלא מהרבה בחינות, והוא הוביל את האנושות ואת היהדות לעולמות פנימיים עמוקים ומשמעותיים, ופעמים רבות - גם אנטי-אלימים, ולא כאן המקום למנות את מעלות המהפכה הזאת. ברם, ישנה סכנה גדולה כששום דבר לא מאזן את התפיסה הרוחנית הזאת: שימת הדגש על עולמו הפנימי של האדם הופכת את כל העולם הסובב אותו לאובייקטים המשמשים למימוש מאווייו הרוחניים. "עבור חלק מאיתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי" - התבטא תושב יצהר לפני שנתיים, ובכך הראה עד היכן הסכנה מגיעה. דומה שמוטל עלינו, (ובייחוד על אלה מאיתנו הנוטים להדגיש את חשיבותו של עולם פנימי ופיתוחו, וביניהם כותב שורות אלה) להדגיש את המחוייבות של האדם לסביבה שלו, גם כשהדבר מתנגש לעיתים עם העולמות הרוחניים שנפשו החופשייה יכולה לפרוח אליהם. אם אנחנו מחנכים לרומנטיקה לגווניה (וחזקה על תלמידי הראי"ה קוק שכך הם עושים), שומה עלינו להעניק לתלמידינו גם קונטרה מוסרית, רשת הגנה.
הכותב גר בקרני שומרון ועוסק בתורה בישיבת מחניים שבגבעת המבתר.