מחאת בני הקהילה האתיופית שהתרחשה בתחילת חודש יולי נעלמה מן העין ואולי גם מהלב של החברה הישראלית כולה. אחרי שהכותרות בעיתונים התחלפו, אחרי שהאייטמים בטלוויזיה וברדיו נדמו, החלטנו באתר כיפה להקדיש את תשעה באב, יום חורבן הבית למחאה החשובה שהמחישה לנו עד כמה לצערנו, השנאה, השסע והשיסוי עדיין קיימים בקרבנו.
המחאה האחרונה יצרה משבר קשה בין יהודי אתיופיה לחברה הישראלית. בניגוד לכל המחאות הקודמות, זו האחרונה הייתה קשה וכואבת, מחאה בכל הארץ, כל אזרח בישראל, מקטן עד גדול הרגיש וחווה את הכאב. המחאה הציפה את נושא האפליה ממנה סובלת הקהילה האתיופית, ועוררה דיונים חריפים בקרב כל שכבות הציבור, מצד אחד של הזדהות עם סבל הקהילה בגלל האפליה, ומצד שני - כעס גדול על האלימות שהייתה במחאה.
מכל עבר הורגשו השנאה והכעס. יכול להיות שזו שנאה שהייתה חבויה, אך כך או כך, כל הסיבות והנימוקים הם כסות חיצונית, בשורש, בעומק הדברים, יש שנאה וחוסר קבלת האחר, יש פגיעה בשכבות החלשות. מה שנחשף ביחס אל יהודי אתיופיה הציב מראה המשקפת את המציאות בחברה הישראלית, גם בתחומים נוספים. ניכור ואי קבלת האחר בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין רבנים, בין חצרות רבנים, ועוד.
בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, בית המקדש ייבנה בגלל אהבת חינם. משמעות הדבר, המעשה שאנחנו יכולים לעשות, הוא היכרות וכבוד הדדי. משמעותה של היכרות היא להכיר את התרבויות השונות של העדות השונות בחברה שלנו, להכיר את הערכים שמחברים אותנו, להזכיר למה חזרנו לכאן אחרי אלפיים שנות גלות.
ליהודי אתיופיה יכולה להיות תרומה חשובה ומשמעותית לעניין. יוצאי אתיופיה בישראל יכולים לעורר שיח ודיאלוג ציבורי סביב מצבנו החברתי בכלל, ואי קבלת האחר בפרט, כאן במדינת ישראל. המנהגים והמסורת של יהדות אתיופיה רלוונטיים מתמיד.
כתוב בשיר השירים: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". פעם נהגו לעשות עטרה לחתן ביום חופתו. בתקופה מאוחרת בוטל מנהג זה, כפי שמופיע בשולחן ערוך סימן תק"ס: "וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל..." חז"ל גזרו לבטל מנהג זה בגלל חורבן בית המקדש.
כאשר אתה לומד את הלכות ט' באב, מתחדדים פערי המנהגים וההלכות בין מה שנהגו אבותינו באתיופיה לבין הנהוג בקהילות ישראל. יהודי אתיופיה נהגו לעשות עטרה לחתן ביום חופתו, עטרה העשויה מחוט לבן ואדום. העולם היהודי התפתח מאז תקופת בית שני, לרוב הפסיקה נוטה להקל, למצוא פתרונות והקלות בהתאם לתקופה והזמן. הנטייה אצל יהודי אתיופיה הינה להחמיר. אולי אפשר לומר שזו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. להלן כמה דוגמאות לחידוד העניין: יהודי אתיופיה נהגו לא לאכול בשר חודש ימים, חוץ משבתות, ה- 10 לחודש וה-15 לחודש. בימים אלה לא צמו. זו החמרה יתרה ממה שנהוג בעולם היהודי. בפסח, היו שוברים כל הכלים, ומכינים הכל חדש. כל מאכל שהוא רך החמירו לא לאכול, כגון: מוצרי חלב, משקאות, בשר - אלא אם כן נשחט באותו יום, ועוד. וכן בשבת, לא הייתה שום פשרה במציאת פתרונות לחימום אוכל. החמרה בבישול לחולה שיש בו סכנה ועוד. בהלכה יש היתר לבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה, ואם נשאר, שאר האנשים יכולים לאכול.
במשך 28 שנים אבא שלי, קס ברהנו פטגו, לא הכניס שום פלטת שבת לבית. הוא אף היה מזועזע מעצם ההיתר, איך אנשים יכולים לשתות ולאכול מדברים שהתבשלו בשבת. זהו למעשה הפער של תפיסות עולם בין יהודי אתיופיה לעולם הרבני.
כאשר אני נכנס לכיתה ומבקש שכל אחד יגיד מה המוצא שלו, מאיפה הסבים שלו וכדומה. בשלב הזה, כאשר שומע ילד ממוצא אתיופי את חבריו לספסל הלימודים, שכולם פתאום עונים; הסבא שלי ממרוקו, תימן, רוסיה, צרפת, אמריקה, עיראק ועוד הרבה מדינות. פתאום רואים ניצוצות בעיניים, ופתאום הוא אדם אחר, הילד הזה מאתיופיה מבין שלא רק ההורים שלו עולים, כולם כאן בני עולים, הוא לא יוצא דופן, ובניגוד לתפיסה שבה הוא חי, או מה שהחברים משדרים לו,כולנו יצאנו לגלות, וכולנו עלינו לארץ אבותינו. אין כאן בעל הבית - זה הבית של כולם.
הצבא הינו צבא העם, הוא מודל לחברה הישראלית, כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. בתקופה האחרונה, כאשר צפו בכל עוצמתן התופעות הגזעניות, בצבא מיד פתרו את הבעיה. היום אני מנהל ומפתח מיזם חינוכי בשם "הקס, הלוחם וחמש החושים" כאשר הקס מסמל את המסורת והתרבות של יוצאי אתיופיה, והלוחם מסמל את האידיאל והחזון של החברה בישראל. הצבא הוא מודל להשתלבות מוצלחת בין העדות והמגזרים בחברה הישראלית.
בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ועתיד להבנות בגלל אהבת חינם.
בצפייה ובתפילה לאהבת חינם בתוכנו