מושגים שהופכים להיות שגורים בפינו, מרחיקים אותנו בהדרגה ממשמעותם המלאה. ביטויים שנאמרים, נכתבים ומושמעים תדיר, הופכים להיות סגורים. אנחנו מתרחקים מהחוויה, מהמשמעות העמוקה של אותו ביטוי. אנחנו פחות רואים לנגד עינינו מה זה אומר אותו רצף מילים. מה זה "רצח נשים"? מה המשמעות? איך זה נראה? איך זה מרגיש? מעשים שמוצמד להם ביטוי שגור הופכים להיות חלק מהחיים שלנו, חלק מהיומיום שלנו. אנחנו כבר לא חווים אותם כחריגים, כמחוץ לנורמאליות כלא מתקבלים על הדעת.
בסך הכל בני אדם רוצים להלך בעולם שברור ונהיר להם, שמוגדר ומוסבר: זה שומר, זה מנקה רחובות, זה פושע, זאת קופאית ועוד ועוד ביטויים המסדרים לנו את העולם והממקמים את הדמויות והתופעות בו במקום שאנו יכולים להכיל, שיהיה לנו מובן. כך אנחנו מהלכים בעולם בהרגשה נוחה ביחס לכל הפרטים והתופעות שאנו רואים סביבנו – אלה זקנים ולכן, אלה לא למדו ולכן - תיוגים והגדרות שמאפשרים לנו לחיות בעולם ברור, מובן, מוסבר.
כך הדבר בנוגע ל"רצח נשים" – יש לזה כבר כינוי, יש לזה הגדרה, כותרת וזה נאמר שוב ושוב. מבלי משים אנו מתרגלים לכך שזה חלק מהחיים שלנו, בדיוק כפי שאנו שומעים חדשות כלכלה ופוליטיקה, אנו שומעים חדשות על "רצח נשים". עלינו להתנער ולנער את הביטוי הזה, לפרק אותו ולראות את מהותו, לא לתת יד להפיכת המושג והמעשה לחלק מהחיים שלנו. זה דורש אומץ, זה דורש לצאת מהמקום הנוח, מהרפרוף לדף הבא או לנושא הבא. זה דורש מאיתנו לעצור ולהתחבר לסיפור המסויים, לאותה אישה, לאותה אמא, לאותם ילדים. להתחבר למה שחוו, למה שראו, ולהבין את ההשלכות וההשפעות על חייהם.
הבית - עבור ילד, הוא המקום הראשון שהוא מכיר, הסביבה הראשונה שפוגש, בה הוא חי וגדל. מתבונן בהוריו, ולומד מהם כל העת – איך מדברים, איך מנהלים חילוקי דעות, איך מנהלים אי הסכמות. מתבונן בהוריו ומסיק מסקנות על החיים – מי חזק, מי חלש, איך מתייחסים לסביבה, איך מתייחסים ללימודים, לאוכל, לכסף. הבית הוא שדה האימונים שלו, הוא בית הספר בו הוא לומד על החיים.
בחדשות אנו מדווחים על הקצה – רצח אישה, בואו רגע נצלול למה שקדם לזה. למה שראה וחווה ילד בימים, בחודשים ובשנים שלפני. ילד ששמע שצועקים, שחווה איומים, שראה את הפחד בעיניים, שראה בהלה. ילד שחווה טלטלה – האבא המגן, התומך, המוביל, המשענת שלו הוא גם הפוגע, המשפיל והמערער את המקום הבטוח ביותר – הבית. אמא, כל יכולה, יודעת, מובילה, תומכת, היא שוב ושוב חלשה, מבוהלת, מפוחדת ופגועה. הסמכות ההורית של האמא נפגעת, הרי הילד רואה כמה קל להכניעה, אז איך יקשיב לדבריה כעת, כיצד ייקח אותם כמשהו שיש להתחשב בו, להתנהל לאורו. האהבה לאבא, הרצון להיות קרוב לאבא מיצר קונפליקט – הרי זה גם המקור הפוגע, ההורס והמעורר פחד.
ילדים גדלים שנים בתוך בית, שהשפה בו היא שפה של כוח, וזה מה שהם סופגים. הילדים האלה לומדים שמי שחזק ינצח, מי שחזק יצליח, מי שחזק ישיג את מבוקשו, מי שחזק קובע. אילו מבוגרים הם יצמחו להיות? הרי האווירה בה גדלו בבית, מה שראו וחוו בביתם הוא שישפיע על עיצוב אישיותם. איך יצמחו להיות אנשים מקשיבים, מביעים דעה, מנהלים שיח ומשא ומתן. מחפשים דרכים להשפיע ולנמק את דבריהם. הרי למדו שבכוח ניתן להכניע, לפתור ולהשיג את רצונם.
הילדים שלנו הם הדור הבא שיסתובב ברחובותינו, שיעבוד, שייתן שירות, שיוביל, שינהיג ושיזום. הילדים שלנו הם החברה שלנו לעתיד, הם ינהיגו את משרדי הממשלה, ישפיעו על קובעי מדיניות, על הלכי רוח ועל מגמות. שווה שאנו נהיה ערים לסביבה, למרחב ולאווירה בה צומחים ילדינו. כאשר אנו שומעים על "רצח נשים", שווה שנתחבר למה זה אומר, איך מרגישים ילדים שצמחו בבית שהוביל את אביהם לרצוח את אימם.
היכולת שלנו להתחבר ולהבין את השפעות של אבא אלים במשפחה, הנוהג באלימות כלפי האם, עשויה להשפיע על יצירת שינוי. על התנערות מלקבל את התופעה כחלק מחיינו ועל הנהגת תוכניות, יוזמות חינוכיות ופעילויות חוצות גילים אשר יאפשרו לילדים ולמבוגרים להכיר דרכים לניהול חילוקי דעות, להרחיב את יכולתם לנהל שיח, לנהל משא ומתן ולהשפיע. להחליף את הדרך האלימה והפוגענית שהם מכירים אשר מובילה בסופה ל"רצח נשים".
הכותבת: יהודית אוליבר - מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך