זה התחיל בהתנהגות פוגענית כלפי ילדה בת שבע שישבה בכיתה בתחתונים, והמשיך בחרם ובאיומים על ילדה בת 12 בווטסאפ הכיתתי. עם החזרה לשגרה, אנחנו עדים ליותר מדי אירועים כוחניים, ונראה שהם מכוונים בעיקר כלפי בנות ונשים. בישראל 2020, אנחנו שלומדות, עובדות, מכהנות כטכנולוגיות וכמהנדסות וכובשות תפקידי מפתח בארגונים וחברות – עדיין נתפסות כלא שוות.
חוסר השיוויון בין נשים לגברים, שמתפתח כבר בשנות הילדות המוקדמות ביותר, ממש כמו גיבוש תפיסת העולם על כל תחומי החיים - הוא מראה לדעות הקדומות, לסטריאוטיפים, לסיפורי האגדות, ולראיית האדם שחושב אחרת ממך, שיש לו אמת אחרת או נוהג אחרת כלא שווה, כלא נספר, כלא ראוי.
החינוך מתחיל בבית
אז עד כמה שאנחנו לא אוהבים לשמוע את זה, ולמרות שפרויד, אבי הפסיכואנלזה, טען שיש לנו יצר של חיים ויצר של מוות (ואתם יכולים לתאם לעצמכם איזה מבין שניהם מוביל אותנו לנהוג באלימות), עברו מאז הרבה מים בנהר הריין, וגם אם יש בסיס מולד – מסתמן שהחינוך מתחיל בבית. כשם שאנחנו, הורים ומחנכים, מלמדים את הילדים שלנו לשמור על היגיינה, להתלבש, לאכול ליד השולחן – כך נוכל לחנך לסובייקטיביות, להכלה, לאחריות אישית, לכבוד, וכנראה גם לעקור את שורשי האלימות.
המודלינג שנספק לילדים שלנו, היכולת לשמור על סנכרון בין מה שבפינו לבין מה שאנחנו עושים, דרכי חינוך שבהם נבחר, האווירה שנטפח בבית והערכים שנדאג להטמיע – הם קלפי המשחק של הילד בעולם, והם שיקבעו אילו עמדות יאמץ מול שיוויון מהצד האחד ואלימות מהצד השני.
אם הגישה החינוכית של ההורים היא סמכותנית, הם כנראה יתייגו אנשים בקלות רבה יותר, יעריצו סמכות נוקשה, ויגנו כל התנהגות שסוטה מהנורמות השמרניות בבית או בחברה. הם ירימו את הקול, יענישו ויניחו שחינוך טוב הוא חינוך שבו הם הקובעים והשולטים והילד הוא זה שמציית ללא עוררין. ילדים שגדלים בבית סמכותני, שבה רווחים איומים, עונשים, ביקורתיות ושיפוטיות, עלולים לפתח סגנון חיים דיכוטומי - של שחור או לבן, חזק או חלש, מנצח או מנוצח, מציית או מורד, כנוע או מטיל אימה על אחרים.
גם הורים שבוחרים בפינוק, יאמר אלפרד אדלר, אבי התיאוריה האינדיווידואלית – גורמים לנזק לא מבוטל. ההורה המפנק שם את הילד במרכז, ומסדר עבורו את המציאות. לאורך השנים הראשונות, הילד לא מתאמן בהכלת תסכול ולא נאלץ להתמודד עם דחיית סיפוקים כי דרכי החינוך של הוריו מאפשרות הכל תכף ומיד.
ההורה המפנק תומך בילד, אבל יותר מדי. הוא מתאפיין בשליטה הורית נמוכה ומגדל ילד שהוא לא פחות מ"נסיך". הוא מורם מהעם, הוא לא שווה בין שווים, הוא לא רוצה ולא יודע כיצד להתאמץ, ויתר מכך – הוא לא מעריך את המאמץ או הקושי של הסובבים אותו. למרות כוונותיהם הטובות של ההורים, סביר שהוא יתקשה להיות רגיש לאחרים, לאהוב את הזולת ולהיות אמפתי לכאבם, וכאשר הוא יפגוש את המציאות החברתית הוא יעשה אומלל. כשהוא יתקל בחוזה הפוך מזה שיש לו עם הוריו בבית, הוא יהיה תובעני ותוקפני, ויכול לפנות למאבק כוח ואפילו לנקמה או ייאוש.
עקרונות מצמיחים
להיות חלק מחברה - ככל שנבחר בחינוך מקדם, כזה שתומך בפיתוח זיקה חברתית גבוהה ובהשתלבות של הילד בשדה החברתי על ידי הקשבה, עידוד, כבוד הדדי, התייעצות, אחריות ועצמאות, שיתוף פעולה, הכלת תסכולים ומענה מותאם לצרכים ההתפתחותיים והרגשיים שלהם – סביר שהם יגבשו את תפיסת עולם הומניסטית יותר וינהגו כלפי הסובבים אותם בשיוויון ערך, בהגינות ובסובלנות.
להימנע ממיגדור - אם כבר בגילאי שלוש, שבו מתקיימת ההבחנה המגדרית, ניתן מקום שווה גם לבנים וגם לבנות ונעודד את הילדים לחשיבה ולדיבור שיוויוני - יש סיכוי טוב שהם לא יעשו עניין מההבדל הפיזיולוגי ויגבשו תפיסת עולם שאינה מבוססת על מיניות ו"אחרות". לא נעודד את הבנים "להחזיר" מכות או לקחת "בכוח" ולא נצפה מהבנות להימנע מוויכוח בכל מחיר כי מצופה מהן להיות עדינות ושקטות.
לפתוח טריטוריות - במקום ל"הלביש" תכונות שנחשבות גבריות על ילד בטרום טרום חובה ותכונות שנחשבות "נשיות" על ילדות בגן המועצה, נספר על אסטרונאוטית או על גנן, ונפתח את משימות משק הבית לכולם: אבא יכול לבשל ואמא יכולה לתקן את הציר של הדלת, אבא יכול לתפור את הבגד ואמא יכולה לצבוע את הקיר. יעל יכולה לטפס על סולם ואורן יכול לשחק בבובות. נאפשר להם ללבוש ממגוון הצבעים וללכת עם מכנסיים באורכים שווים.
אם ניטע זרעים כאלו בגילאים הצעירים, בבית ובמסגרות החינוך - נוכל לכונן ביחד חברה שלא מושתת על שליטת הסטנדרט הגברי על הנשי, כזו שלא סולחת על הטרדה מינית ועל אונס, שלא תופסת אלימות במשפחה כעניין פרטי ותלוי תרבות, שלא שותקת על פורנוגרפיה שמציצה בסמארטפון של ילד בן תשע, ולא מדפדפת כשבית הספר משמר את אי השיוויון, משפיל או משתיק ילדות צעירות או נערות מתבגרות.
הכותבת: קרן ארצי - מנחת הורים ומשפחה במכון אדלר.