ילד בן 4, הקטן בבית, מתוך חמישה ילדים. ילד קופצני מלא אנרגיה. דווקא בשבת יוריד את התריס החשמלי כשיודע שאסור, יכבה את הנרות, את האורות וכד'. יחלל שבת בכוונה להכעיס. ממש מתסכל אותי. מה לעשות?
דבר ראשון חשוב לומר ולהפנים שהילדים שלנו הם לא אנחנו. נכון, אנחנו ילדנו אותם, הם שייכים לנו, אנחנו מחנכים אותם, ובכל זאת, הם אנשים בפני עצמם. גם להם יש להם בחירה חופשית, ואין לנו יכולת לשלוט עליהם, גם אם אנחנו אוהבים לחשוב שכן. העובדה שהילד מחלל שבת לא אומרת שום דבר עלייך. את עשית את שלך – את בוודאי הסברת בדרכים שונות את חשיבות העניין ויותר מכל, את פשוט חיה את אורח החיים שלך, ומהווה דוגמה אישית חיה. את מחנכת ברמ"ח איבריך ובכל זאת, הילד בוחר.
ברור מהתיאור שלך, שערך שמירת השבת הוא ערך משמעותי במיוחד אצלך בבית. הילד הקטן כבר הצליח להפנים את הערך הזה, כמו שאמרת 'הוא יודע שאסור'. הוא יודע כמה העניין הזה חשוב לך ולכן באמצעותו בדיוק הוא מתחבר אליך. מה זאת אומרת מתחבר אלי? להפך, בדיוק שם אני הכי כועסת עליו והכי מרוחקת ממנו.
בדיוק. התחושות האלה של הכעס והריחוק נתפסות אצלנו כשליליות לגמרי, ואנחנו לא מבינים מדוע הילדים עושים מעשים, שהם יודעים מראש שיביאו אותנו לידי כעס, ריחוק, תסכול, ועוד מעשים ורגשות שליליים. מה, הם רוצים שנכעס עליהם? אז לא. אף אחד לא אוהב שכועסים עליו.
התשובה לעניין הזה טמונה בהבנה שהילדים מופעלים באופן שונה מאיתנו, המבוגרים. מבחינת הילד,
הצורך שלו בחיבור להורה צריך לקבל מענה אמיתי, עוצמתי ומיידי. הורה כועס ומתוסכל, לצורך העניין, הוא בדיוק חיבור מהסוג הזה. פעמים רבות דווקא החיבור בדרכים שליליות, הוא הבחירה של הילדים שלנו, וככה נוצרת לנו מציאות של הרבה 'בעיות' עם הילדים, הרבה 'חוסר משמעת' והרבה כאב לב להורים. הם הרי יודעים טוב מאוד מה לעשות כדי לזכות בחיבוק ובנשיקה, ובכל זאת פעמים רבות בוחרים במה שיביא תוצאות אחרות. אם נחזור לילד שלך נוכל להסביר שבאמצעות חילול השבת שלו הוא 'זוכה' בתסכול שלך, בכעס שלך – חיבור עוצמתי ומיידי. סביר להניח שאם לא היה מזיז לך שהוא מחלל שבת, הוא לא היה טורח לחלל.
עניין נוסף שכדאי להכניס פה הוא עניין האמון שלנו בילד. רבים מאיתנו חיים בתחושה שהילדים רוצים הפוך מאיתנו, שעל כל דבר שנגיד לא, הם יגידו כן ולהפך. אבל האמת היא, שבאופן טבעי הילדים שלנו רוצים ללכת איתנו, צמאים ללמוד מאיתנו. הם נולדים ולא מפסיקים להתבונן בנו ולחקות אותנו. הילד שלך באמת רוצה ללכת בדרכך, הוא רוצה לשתף פעולה. הוא רוצה לשמור שבת. אבל הוא יותר רוצה וזקוק לחיבור אלייך, ולכן הוא לפעמים מוותר על שמירת השבת, בשביל מטרה מקודשת לא פחות, להרגיש אותך ואת החיבור אליך.
תכל'ס - מה לעשות? כפי שהסברנו למעלה אין ביכולתנו לשנות את הילד. כן בכוחנו לשנות את התגובה שלנו. ההבנה הזאת שהילד מבקש חיבור, שכל מה שהוא הכי צריך בעולם הזה, זאת את, כבר משנה את ההסתכלות שלך. תחושות המלחמה והמאבק איתו, מתחלפות בתחושות ביטחון בעצמך וחמלה כלפיו, וכמובן, אמון בו, שהוא בעצם הכי רוצה לשתף פעולה. התחושות הפנימיות שלך הן המפתח לשינוי. גם אם הילד ימשיך לחלל שבת, את נמצאת כבר במקום אחר, טוב הרבה יותר. וכשאת במקום הזה הילד כבר לא משיג את הכעס והתסכול שלך ולכן ייתכן שחילול השבת יהיה כבר פחות אטרקטיבי.