לפני כשנה וחצי מצאנו את את עצמנו אישתי ואני במרדף אחרי בכירי ראשי הישיבות התיכוניות התורניות בתחינה שיסכימו לקבל את בננו ללימודים בישיבה .
בננו הוא ילד חמד (כמו כל בן להוריו) ילד מלא סקרנות ובעיקר ילד שמאוד מאוד רוצה להתקדם בעולם עבודת ה' ולימוד התורה . בתור ילד כזה כל חפצו היה להתקבל לישיבה בה יינתן לו מבוקשו.
הבעיה היחידה הייתה שבננו הוא ילד חירש שנולד עם חרשות עמוקה ומושתל בשתלים קוכליאריים.
המגבלה הרפואית שלו גרמה לו לעיכוב מסויים ברמה הלימודית ומכאן עד לדחייתו בשערי ישיבות לא מעטות שאותן רצה מאוד הדרך הייתה קצרה.
את הסיפור האישי הזה הדחקנו בעיקר לאור העובדה שמצאנו לבננו ישיבה אוהבת ומחבקת (למרות שהוא ממש לא רצה אותה בהתחלה כי חשש מרמתה התורנית- חשש שהתבדה לחלוטין..) אבל הערב הרגשתי שכבר אי אפשר לשתוק.
כשקראתי את הדברים הכואבים שכתב אדם שמצא לנכון לתקוף את כנפיים של קרמבו ואת אחת הקומונריות המוכשרות ביותר שזכיתי לפגוש בבני עקיבא. החלטתי שכבר אי אפשר לשתוק.
בדבריו הכואבים הוא מנסה לשרטט מדוע היחס לבעלי הצרכים המיוחדים לילדים המאתגרים ולמי שזקוק לקבלת הזדמנות כמו כולם היא בעצם פגיעה בתורה ובקודשי האומה. עם קריאת דבריו עלו בעיני רוחי הדמעות של בני שראה את עולם הישיבות נסגר בפניו בטענה של ראשי הישיבות האומרים לאישתי ולי: "אין לנו כלים להתמודד עם תיק כזה"...הערב התחברו לי הדברים והבנתי שכנראה שיש כאלה שרואים את עצמם אוהבי תורה, משמשי תלמידי חכמים, ועובדי ה' אך בדברים הכי ברורים הקשורים לעבודתו הם פשוט מוכנים לזרוק את כל מי שלא בתלם , את כל מי שקצת שונה בגלל שלצערנו "אין לנו כלים להכיל תיק כזה.."
והנה זכינו ב"ה ובדורות האחרונים קמו אנשים מופלאים שאמרו עד כאן! לכל אחד מגיעה הזדמנות, כל אחד יכול להיות חלק ואנחנו לא נשאיר אף אחד מאחור... "כנפיים של קרמבו" "שבטי יובל /אופק/ משלבים בבני עקיבא" "קייטנות חברים לרפואה/אילן/ ועוד ועוד" קמו ואמרו : "אנחנו בונים כלים, אנחנו נותנים הזדמנות שווה לכולם!" זכינו וקמו אנשים מופלאים ועדי אלטשולר בתוכם שלימדו אותנו פרק אמיתי בשילוב ,בהכלה ובמבט עמוק אל הלב פנימה!
אין לי הרבה רצון להתייחס לדברים הנוראיים שפורסמו אך אומר רק שמעבר לדבר המופלא שקורה בכל המסגרות שהוקמו לבעלי צרכים מיוחדים שנותנים מבט והזדמנות בגובה הלב לכולם,הרי שמי שראה את החבר'ה שמכונים "נורמאליים" שמתנדבים במסגרות השונות הללו ראה את העומק, הלהט והמסירות שזכו להם רק בזכות המתנה שהעניקו להם הילדים המכונים "מיוחדים" ( מי שראה תפילה במסגרת כזו יודע בדיוק על מה אני מדבר...).
כשבננו היה בן שנתיים והגיע להפעלת השתל הראשון הוא עבר את תהליך הסוויץ' און - הרגע בו הוא שומע בפעם הראשונה והכל (הקול) נפתח בפניו. הוא בכה ואנחנו איתו...מאותם רגעים לקחתי לעצמי את התובנה שאולי מה שאנחנו צריכים לעשות בחיים הוא סוויץ' און ללב... לפתוח את הלב למי שנראה שונה ,למי שאנו יכולים לעזור לו, וזה בעצם המבחן הגדול ביותר של כל מי שזכה בחסדי שמיים לקבל גוף בריא ונמצא במבחן תמידי האם עולמו הפנימי גם הוא בריא וגם הוא נפתח לכל אותם אלה שאליהם הוא צריך להיפתח.