הכרזנו שאצלנו בבית זה לא יהיה - אוגוסט הכניע אותנו

השבועיים האחרונים של אוגוסט כבר כאן ואני עליתי על מצב מלחמה. המשימה: לשמור על כולם שפויים ובריאים עד סוף החודש. ב"כולם" הכוונה כמובן חוץ ממני, כי השפיות כבר ממני והלאה בשלב הזה. יש ילדים בגילאים שונים שצריך להעסיק, הם עדיין לא בגיל שהם יכולים לדאוג לעצמם או להכין לעצמם אוכל, שלא לדבר על להעסיק את עצמם לבד. בחוץ חום אימים ומיצינו כבר את כל האטרקציות הממוזגות. התקציב בשפל, אם היינו צריכים לקבל דירוג אשראי בינלאומי הוא בטח היה איפשהו בסביבות ה-Z מינוס.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאסובלים מייסורי מצפון בחופש הגדול? כך תגרמו לילדים להרגיש מוערכים

  08/08/23 16:53

אני בוחרת את המלחמות שלי

אם לארוחת הבוקר הם אכלו קורנפלקס ועוגיות אוריאו ולארוחת צהריים פסטרמה וצ'יפס, או המבורגר בקניון, אז אשתדל שארוחת הערב תכלול קצת יותר ירקות. בעצם גם צ'יפס זה מנת ירק, לא? קוראים לזה תפוח אדמה כי הוא גדל באדמה. בימים האחרונים היינו צריכים לעשות מעקב אוכל לאחד הילדים בגלל עניין רפואי מסוים, ואני מתביישת להגיע עם הטופס לרופאה. כמה פעמים אפשר לכתוב "ביסקוויטים עם שוקולד"? במקום פתרון רפואי ישלחו אותי ישר לרווחה. מצד שני, אין לי שום יכולת להתחיל להעמיד סירים כששלושה ילדים קופצים לי על הראש ויש לי גם עסק לנהל. ללקוחות שלי לא משנה אם אני לא מצליחה להגיע למחשב, הם משלמים על שירות מסוים ומצפים לקבל אותו, בצדק.

אתם הגב אחד של השני, תדאגו זה לזה, למה לריב על שטויות?

דבר נוסף זה האווירה בבית. לא אכפת לי בכלל מבלגן, ואפילו עם לכלוך אפשר להסתדר (ממליצה לכולם על שואב-שוטף, זה פשוט קסם), אבל אני לא מסוגלת לראות את הילדים רבים אחד עם השני, מתנהגים בקטנוניות, עושים אחד לשני דווקא. זה מחרפן אותי. נכון שגם אנחנו בתור ילדים היינו כאלה, ונכון שככה זה אחים, אבל בחייאת, אתם הגב אחד של השני, תדאגו זה לזה, למה לריב על שטויות? דברים כאלה יכולים לגרום לי לאבד את כל הסבלנות. תלכלכו, תשפכו, תבלגנו את הצעצועים, הכל טוב כל עוד אתם עושים את זה ביחד. ברגע שאתם מתחילים לריב אני מתחילה להתרגז.

עם כמה שזה מעצבן אותי אני מבינה שאי אפשר בלי זה

אז אני מנסה כל מיני שיטות להרגיע את עצמי ואותם, משתדלת להעסיק אותם ולעשות הפרד ומשול כשצריך. הקמנו בחדר של הילדים אוהל משמיכות והם יכולים להיכנס לשם ולהירגע כשמשהו מציף אותם. יש לכל אחד צלחת וכוס בצבע שלו וככה הם לא נוגעים אחד לשני (רוב הזמן) באוכל ובשתייה. גם על פרטיות אנחנו מקפידים - לכל ילד יש קופסה פרטית שהיא רק שלו והוא יכול לשים שם דברים שהוא לא רוצה שאף אחד ייגע בהם. זה עוזר מאוד להרגיע את האווירה, אבל גם זה לא מאה אחוז, כי ככה זה ילדים. הם רבים לפעמים. ועם כמה שזה מעצבן אותי אני מבינה שאי אפשר גם בלי זה, זה חלק מההווי המשפחתי ומהדברים שנזכרים בהם בנוסטלגיה בעתיד.

וגם הטלוויזיה עובדת כאן שעות נוספות. התחלנו את ההורות עם הכרזה ברורה שאצלנו זה לא יהיה, ועם הזמן וסגרי הקורונה הבנו שאי אפשר. חייבים כמה דקות של אוויר לנשימה גם להורים. אני משתדלת שהם לא ישבו כל היום מול המסך, ואנחנו גם יוצאים ועושים דברים ומשחקים בבית וכו', אבל הטלוויזיה מאפשרת לי לכתוב את הטור הזה למשל, וזה משהו שלא היה קורה בלעדיה. אז גם כאן אני מרשה לעצמי, ממילא בשגרת הלימודים אנחנו לא צופים בה הרבה אז לא נורא ששבועיים בשנה המינון יעלה.

אני משתדלת להסתכל על הצלחות ופחות על כישלונות

אם עברנו את היום הזה והצלחנו אפילו פעם אחת לצאת החוצה באיזשהו הקשר - זה ניצחון קטן. אם הם אכלו ארוחה אחת קצת יותר נורמלית, ביצה וירקות מגוונים ושתו מים, זה ניצחון קטן. בשנה שעברה מצאתי את עצמי אומרת לחברה אחרי יום קשוח במיוחד באוגוסט שגם לסיים יום כזה בלי שאף ילד חטף סטירה זה ניצחון. אני נגד להרים יד על ילדים, שלא יהיה שום ספק, אבל פעם בשנה יש איזה יום נוראי שבו הם לא מקשיבים לשום דבר ועושים רק דברים מסוכנים ואסורים לאורך כל היום, וגם ביום הזה אני לא מחטיפה להם למרות שזה מרגיש כאילו הפעם באמת מגיע להם. אז לא, אני לא עושה את זה, וזה גם ניצחון. אני מצליחה לעמוד בקווים האדומים של ההורות שלי וזה מנחם לדעת שאני מסוגלת, גם אם כל השאר מתפרק סביבי.

בקיצור, אוגוסט זה קשוח וילדים זה קשוח והשילוב ביניהם זה דאבל קשוח. בכל זאת אני אוהבת אותם והם מצחיקים אותי ואנחנו משתדלים שיהיה גם כיף למרות סיר הלחץ שאנחנו נמצאים בו כולנו ביחד. הנה אפילו הצלחתי לכתוב את הטור הזה, וגם זה ניצחון.