השגרה מתישה אותי. כל יום אותו הדבר: אני קמה אחרי לילה ללא שינה, פוקחת עיניים בקושי. מארגנת מהר את הילדים, שמה על עצמי משהו ויוצאת לפיזורים בגנים, ואז מתחילה את היום, בקושי ובעייפות. ממהרת בין פגישות ומשימות, מסמנת וי על עוד משימה ועוד אחת, עונה לשיחות, מטפלת בבעיות ושותה קפה בין לבין. לקראת הצהריים מחזירה את הילדים, משחקים, בלאגן, אוכל, בלאגן, מקלחות, בלאגן, ואז מסדרת את הבית.
-
עוד באותו נושאילדים זה שמחה? לא בדיוק
04/05/23 13:41
השגרה שלי חוזרת על עצמה בכל יום
וממש כמו הסרט "לקום אתמול בבוקר", הסרט הפרטי שלי חוזר ביום למחרת וגם ביום שאחריו, ואז שוב ושוב ושוב. התבנית הזו שיצרתי לעצמי, הסדר הזה שאי אפשר להתגמש בו אפילו לא מעט. לעיתים רחוקות מזדמנות לי כמה דקות פנויות להרהר בתבנית הזו. האם היא נכונה לי? האם היא מיטיבה איתי ועם הסביבה שלי? האם היא ניתנת לשינוי? ולעיתים עוד יותר רחוקות אני מבינה שהתבנית הזו אמנם מייצרת לי שגרה קבועה ובטוחה, אבל היא בעיקר מקבעת אותי, וזה לא בהכרח טוב.
לאביגיל יש עניין לא מוסבר עם גרביים, מערכת יחסים של אהבה-שנאה. כל ערב יש את טקס הגרביים. כמובן שזה מתחיל אחרי שהיא כבר במיטה ואמורה לישון, פתאום היא צועקת"גרביים", אסף ואני מסתכלים אחד על השני ועושים אבן-ג'וק בשביל להחליט מי מתמודד עם זה הפעם. העניין הוא שבכל ערב מחדש היא רוצה גרביים, וכשאנחנו מביאים לה זוג גרביים היא רוצה אחד אחר. ורוד, לא הורוד הזה, עם הסוסים, בעצם החתולים, בעצם כחול - וככה זה ממשיך וממשיך עד שהיא מוצאת בדיוק את מה שרצתה והולכת לישון, וכולנו מרוצים עד הערב הבא.
צילום: shutterstock
היא כל כך התלהבה כשנתתי לה לבחור את הגרביים לבד
השבוע קרה משהו אחר. הייתי עייפה מאוד, לא היה לי כוח להוציא אלף זוגות גרביים ולהחזיר, אז הוצאתי את המגירה של הגרביים ואמרתי לה, "קחי, תבחרי". אני לא יכולה לתאר לכם את האושר שהיה בעיניה, עולם חדש נגלה לפניה והיא בחנה אותם אחד אחד. ואז, קרה חידוש מדהים. היא בחרה גרב אחת ורודה עם פסים לבנים וציור של חתול, וגרב אחרת צהובה עם נקודות כחולות וציור של סוס. היא הייתה מאושרת, אני הייתי עייפה והחלטתי שאתמודד עם זה בבוקר.
אחר כך סיפרתי לאסף, הוא היה מאושר. "פיצחנו את השיטה!", הוא הכריז, "לא צריך יותר זוגות, ולהתאים, ולהחליף", הוא לא הצליח לשלוט בחיוך שלו. אבל אני לא שמחתי. "זה לא תואם!", הסברתי לו. "הללי, היא ילדה. זה בסדר, אפשר גם ככה, לא הכל צריך להיות לפי התבניות של המבוגרים". וזה כנראה השיעור הכי חשוב שלמדתי לאחרונה.
צריך לדעת לשחרר, לא הכל מסודר בתבניות
עם הזמן אני לומדת לשחרר, לא הכל צריך להתאים בתבניות. לא הכל צריך להתאים בכלל. זה בסדר שערב אחד הילדים ילכו לישון בתשע וערב לאחר מכן בשבע, זה בסדר לאכול לארוחת בוקר קורנפלקס, זה בסדר ללכת לגן עם חולצה שיש עליה כתם בחולצה, זה בסדר לא לענות לכל הטלפונים, זה בסדר להגיב על תמונה בפייסבוק למרות שעלתה ממזמן, זה בסדר לאחר, וזה בסדר להקדים, זה בסדר לפהק וזה בסדר לצחוק מבדיחה. זה בסדר לשנות את הסדר.
הכל בסדר, כל עוד עמוק בפנים זה מתאים, כל עוד בתוכנו זה מרגיש נכון. כל עוד אני שלמה עם השוני, או הילדים שלי שלמים עם השוני, אז הסביבה כבר לא מקבלת תפקיד ראשי בהצגה הזו. ככל שעובר הזמן, אני יודעת שאפשר גם אחרת. לא הכל צריך להיות באותה התבנית לנצח. וזה בסדר.