טור אישי העולם כולו היה צריך להיעצר כי התינוקי שלי רעב

מאז שהפכתי לאמא, אני לומדת לחיות בשני עולמות זמן שונים ומנוגדים. עולם הזמן של הילדים ועולם הזמן של המבוגרים. בעולם הזמן שלנו, המבוגרים. הזמן הוא מדיד. כל שעה, דקה ושנייה נספרות. 
כל מיליוני המשימות שלנו מסתדרות במשבצות הזמן המדויק שיצרנו לעצמנו וכל מבוגר צריך לצלוח את זה. אם לא אז הוא מייד הופך לעצלן, חסר אחריות ואי אפשר לסמוך עליו.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאבעודי מניקה על הספה וסביבי כביסות וצעצועים נזכרתי בטיסות שלי לחו"ל

  19/03/23 11:23

עם השנים זה הפך לגיטימי - שאדם קם בבוקר, מתארגן במהירות בשביל לנכוח בפגישה מוקדמת בעבודה, ואז ממשיך ללוז משימות בלתי נגמר. הזמן של המבוגרים הוא נעלם ברגע אבל לא נגמר אף פעם, תמיד יש עוד משימה לעשות, עוד משבצת בלוח הזמן, כולם ממהרים כל כך.

ובעולם הזמן של הילדים, בדיוק ההפך. הכל רגוע, כל עלה ואבן דרך מקבלים תשומת לב מיוחדת, אין לו"ז להספיק, אין משימות שצריך לסמן עליהם וי. יש רק חוויות לחוות, דברים חדשים לחקור, הקשבה פנימית אמיתית וכנה (וגם חוסר יכולת איפוק) ומהצד זה תמיד נראה קסום, מדהים, "הלוואי וישאר ככה".

התינוק שלי פתאום נזכר שהוא רעב

לפני כמה ימים ארגנתי את הבת שלי לגן (נראה שאנחנו המשפחה היחידה בישראל שעוד לא התרגלה לשעון קיץ), ומכיוון שאני בחופשת לידה אפשרתי לה ולי להנות מהבוקר ולא להיות בלחץ. (בינתיים בזמן המבוגרים - בלוז של הגן כעת זאת המשבצת של "ארוחת בוקר"), אביגיל נהנתה מארוחת בוקר רגועה בבית ודיברנו שיחה של ילדים. בשלב מסויים הצצתי בשעון ונחרדתי לגלות שכבר תשע. הגזמתי!

"יאאלה אביגיל! עכשיו הולכים לגן! אנחנו מאחרות", אמרתי בלחץ. "אבל רגע!", היא עצרה אותי בחשש. "אני צריכה עוד לשחק איתך במטבח צעצוע שלי הבוקר". ומה אני אגיד לה? את תפספסי את "שעת המפגש" בגן? את תפספסי את שיר הבוקר ששרים ביחד? האיחור שלך יעבור למנהלת שתגיד לי בסוף חודש שאנחנו מאחרים הרבה?  כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שהיא צודקת. בזמן שלה - היא ראתה את סיר הצעצוע וזה הזמן לשחק בו, כי אם לא עכשיו אז מתי? ומה יותר חשוב בעצם - הרגע שלה עם אמא או הרגע שלה בגן? את שיר הבוקר היא כבר מכירה בעל פה ו"שעת המפגש" לא תתן לה יותר ערך מזמן איכות עם אמא שלה. היא צודקת.

לתינוקות וילדים יש זמן אחר צילום: shutterstock

לפני כמה שבועות היה לנו אירוע משפחתי. כבר כמה חודשים שאנחנו מדברים על זה ומתארגנים בשביל זה. וביום עצמו- וואי וואי- תסרוקות ואיפור ושמלה וכל הסכמה המייגעת הזו שאישה צריכה לעבור בכל אירוע. והפעם- גם היו לי עוד שני קטנטנים לארגן. והיה טירוף, ההתארגנות הזו. כמה שעות קשות וארוכות שכולנו היינו בטירוף ההתארגנות, ואז קרה נס וכולנו היינו מאורגנים. נס! אני עם השמלה והאיפור, אביגיל עם שמלה ותסרוקת ואיתי עם חליפה קטנטנה. נס. ואז איתי נזכר שהוא רעב, עכשיו תבינו - הוא לא היה חייב לאכול לפי הלוז שאני סימנתי בראש שלי, אבל הוא- היה רעב. והעולם כולו היה צריך להיעצר כי התינוקי שלי רעב.

למה זה לא לגיטימי לאחר לעבודה כי היו עננים מרהיבים בשמיים?

וכל המשמעות של זמן השתנתה ברגע כי בזמן של ילדים - אין לוז, אין משימות לסמן עליהם וי, יש רגע שבו הוא רעב ועכשיו הוא יאכל. ועצרנו הכל, כי מה אני אגיד לו - אנחנו נפספס את הבופה? אנחנו נפספס את המגנטים שיוצאים בגל הראשון? אחותך לא תחזיק הרבה זמן עם התסרוקת הזו ואני רוצה שהיא תהיה ככה בצילומים המשפחתיים? הוא צודק. 

הפער מדהים בעיניי, בעיקר מדהים אותנו שכולנו פעם התנהלנו לפי עולם הזמן של הילדים, ומה קרה לנו? למה זה לא לגיטימי לאחר לעבודה כי היו עננים מרהיבים בשמיים ועצרת להסתכל? או לאחר בכמה דקות לפגישה כי בדיוק התנגן שיר שאת אוהבת ברדיו ורצית לשיר בקולי קולות עד שהוא נגמר? או לקום בבוקר באופן טבעי ולא להתעורר כל בוקר לאותו הצליל של השעון המעורר ולקטוע את החלום באמצע כל פעם מחדש? המבוגרים אמנם שולטים בעולם, אבל אין לי ספק שהילדים עושים את זה נכון יותר.