בעודי מניקה על הספה וסביבי כביסות וצעצועים נזכרתי בטיסות שלי לחו"ל

"מתי את חוזרת?" זאת אולי השאלה שנשאלה הכי הרבה פעמים בחופשת לידה הזו.
"חוזרת לאן?" אני בדרך כלל שואלת, תוהה מה פספסתי, האם שוב שכחתי משהו מרוב עייפות ועומס משימות.

כמובן, לעבודה. זאת השאלה של כולם, מתי אני חוזרת לעבודה. ואני רוצה להגיד להם שאני עובדת בלי סוף, כל רגע, רצה ממקום למקום, מגדלת מחליפה מאכילה מרדימה מרגיעה מקלחת מרגיעה שוב מחליפה שוב וחוזר חלילה.

אבל מתי את חוזרת? רק לפני חודשיים ילדתי, הגוף שלי עוד מתאושש, חוסר שעות השינה שלי רק גדל, הזמן שלי ביום מתקצר. ומה זה יום בכלל? ומה זה לילה? וב"חופשת" לידה הזו, אני עייפה כל הזמן, משחקת אותה מתפקדת רגיל אבל בפנים אני רק צריכה רגע אחד לבד, בשקט. עם עצמי לחלוטין. ואיפה החופשה שהובטחה לי?

הילד הזה צריך את אמא שלו

אז מתי את חוזרת? ממשיכים להקשות עליי אנשי המאה ה- 21. כי התרגלנו שאישה היא סופר-וומן. היא יולדת ואז אחרי 15 שבועות חוזרת לעבודה, לפגישות, לישיבות, מחזיקה כוס קפה ומשתדלת לא להירדם, ותוך כדי היא גם מגדלת את הילדים, וערה איתם בלילות, ומלאה בייסורי מצפון כל בוקר כשהם בוכים בכניסה לגן, ומלאה בייסורי מצפון כשהגננת שולחת תמונה והיא רואה את הילד שלה קצת עצוב, ואולי זה רק נראה לה, ואולי הכל נראה מטושטש פתאום- וזה בטח העייפות או הדמעות, נראה לי. ואני רוצה לצעוק להם שאיך אפשר לחזור בכלל? הילד הזה צריך את אמא שלו. ובכל העולם הזה רק אני אמא שלו. אז תמצאו לי החלפה, כי לאמא אין תחליף. תבינו אותו. תבינו אותי.

מתי את חוזרת? אני רוצה להסביר לכל אותם שואלים שאישה לעולם לא חוזרת אחרי הלידה. העולם שלה משתנה כולו. ברגע אחד! וזה שינוי חד כיווני ואין לאן לחזור. אתמול הנקתי את התינוק שלי על הספה, אדייק ואגיד שישבתי על שארית ספה פנוייה. אתאר לכם יותר - מסביבי הרים הרים של כביסות (בכל שלבי האבולוציה שלה - לפני / תוך כדי /אחרי) משחקים מפוזרים בכל מקום, בזווית העין אי אפשר להתעלם מהר נוסף של כלים מלוכלכים וכלים בייבוש, לא התקלחתי יומיים, לא אכלתי מהבוקר ומעט הקפה שעוד זרם לי בדם כרגע ממתין כבר כמה שעות לצאת בשירותים. אבל אני מתאפקת. מכל הבחינות.

וברגע הזה שאני יושבת על הספה, כדי לא להרדם אני נכנסת לרשתות החברתיות, וככה גוללת את הפיד ונתקעת על פוסט של חברה שטסה לחו"ל (כבר פעם שלישית שלה השנה אבל מי סופר?) ועוד סטורי של חבר ממסיבה מלאה באורות ואלכוהול. ומישהי שהכרתי פעם שהעלתה תצלום של האוכל במסעדת השף שהיא אכלה אתמול, ומישהו מהצבא שמעלה עוד סרטון על הכושר שהוא עושה, וכך זה ממשיך וממשיך. 

גם אם לא אהיה כאן עדיין אדאג להם

וברגעים האלו זה מרגיש לי שרק אני נשארתי מאחור. מניקה את הילד שלי על ספה מבולגנת בבית מבולגן והעולם ממשיך בשלו - נהנה, מתפתח ומתקדם. ואיפה אני? מתי אני חוזרת? ואני יודעת שאני כבר לא חוזרת, אני תוהה לעצמי אם אי פעם אצא למסיבה עד השעות הקטנות של הלילה או אטוס בספונטניות לארץ זרה. נהנית מהמחשבה על זה ויודעת עמוק בפנים שזה לא יקרה, לא בקרוב ואולי גם לא בכלל.

כי גם אם יזרקו עלי כרטיסים משמיים - אני עדיין אמא בתפקיד, ותפקידי לדאוג לילדים. אז אני אתחיל מירוץ נגד הזמן של בייביסיטר, והאם הם אכלו? ואיך הם ישנו? הם נהנו היום בגן? מי שיחק איתם? איזה שיר הם למדו? והאם היו להם רגעים של עצבות? וייסורי המצפון יציפו אותי מכל עבר כמו נהר הגנגס הקדוש שלא אזכה לראות בקרוב.

והמחשבה שלי קופצת להללי בת 18-19, ואני נזכרת בסיום המסיבה, וכמה קשה היה למצוא דרך לחזור הביתה, והיה קר קר קר והיינו עייפים. ורק רציתי שאבא יגיע פתאום ברכב האפור שלו שהתחמם 20 דקות לפני שנכנסו אליו (כמו בכל בוקר בימי החורף של ירושלים) ואמא תחכה לי בבית עם חיוך וצלחת של אוכל טעים, לא כזה של מועדון.

ונזכרתי בטיסות שלי לחו"ל - הגענו שלוש שעות לפני לשדה התעופה, היינו עייפים ולחוצים והמזוודות היו כבדות לנו. ובפעם אחרת במדינה אחרת נהג המונית שידע שאנחנו תיירות גנב לנו כסף, ככה מול העיינים. ובפעם אחרת במדינה אחרת היה כל כך קר וכאב לי הגרון למרות כל האקמולים שארזתי איתי לטיול, ורק רציתי שאמא תכין לי את שיקוי החורף שלה שהוא דוחה ברמות על, ומרפא לא רק את הגרון אלא גם את הנפש.

הבנתי שאני בדיוק היכן שאני צריכה להיות

וכשאיתי חייך אליי ובהה בי במבט מאוהב, מבט ששמור רק לאמא -הבנתי ביני לבין עצמי שלכל מועדון עם מוזיקה רועשת מיידי ואנשים שרוקדים צמוד מיידי יש גם סוף, והוא מעייף וקר ומתסכל. והוא כמובן לא מופיע בסטורי, בטח לא עם פילטר נצנצים ותיוגים. כי התרגלנו לעולם כזה, ההצלחה מקבלת במה יותר גדולה מהתהליך הרצוף כשלונות.

אחר כך כשאיתי ואביגיל נרדמו- התחלתי להשתלט על הטרור שקורה בבית שלי, ותוך כדי שקיפלתי ערימות של בגדים קטנטנים, שטפתי כוסות וצלחות מפלסטיק, אספתי את כל הגומיות ששימשו כמצרכים למרק של הבת שלי וחתיכות לגו קטנות שאני לא מבינה איך הדבר המזעזע הזה עדיין קיים.
הבנתי שאולי אני לא אחזור בקרוב, אולי גם לא אף פעם. ואולי אני לא צריכה לחזור,  כי אני בדיוק היכן שאני צריכה להיות. אז מתי את חוזרת? בקרוב, בקרוב. כרגע אני במשרה מלאה שמלמדת אותי מהי אהבה ואיך להודות גם על קפה שהתקרר על השיש, כרגע אני אמא.