טור אישי לא מסוגלת לדמיין את עצמי מכינה כל יום ארוחת צהריים ועוצרת את העשייה שלי

התנועה הזאת נעימה לי אבל משגעת אותי בו זמנית. אני רוצה ללדת, רוצה להנות מהזמן איתם יחד בבית. להקשיב לסיפורים שלהם, לשמוע את עצמי איתם צוחקת מרגעים קטנים. רוצה גם את ההוא איתנו הרבה יותר וזה בהכרח אומר שגם אני אצטרך לצאת יותר. להיות בבית פחות

חדשות כיפה נגה גן צבי 22/05/22 10:09 כא באייר התשפב

לא מסוגלת לדמיין את עצמי מכינה כל יום ארוחת צהריים ועוצרת את העשייה שלי
צילום: shutterstock

אני חייבת רגע לפרוק. מה נסגר עם הפמיניזם הזה? כבר כמה שנים טובות שאני אמא (12.5 ליתר דיוק) ואני מרגישה שבדיוק כמספר השנים האלה אני מג'נגלת. אני לא אשקר. אני לא המפרנסת העיקרית של הבית. ובגדול, אני חיה עם זה בשלום, אבל הנסיון לעשות גם וגם וגם וגם ועוד אחד אם תרצו, לפעמים מעלה לי את הסעיף.

לפני מאות שנים, הכללים היו ברורים. אישה במקום אחד גבר במקום אחר. החלוקה היתה מאוד ברורה וברוב המקרים כל מין הרגיש שלם במקומו, למעט יוצאי דופן, שזה אגב ברור שתמיד יש יוצאים מן הכלל שצריכים משהו אחר. כל בית בנה לעצמו את הקונספט אבל בסופו של דבר הקונספט היה דומה. הגבר עובד האישה בבית. כל תפקיד היה חשוב באותה המידה וכל צד הרגיש לא בנוחות אם "נאלץ" לקחת חלק בצד שאינו שלו.

מצד שני זה הרי די מובן שכל אינדבדואל באשר הוא אישה או גבר יש לו צורך במימוש עצמי, ואצל רבות מהנשים זה לא היה מספק להיות האישה של הבית. כך גם לגבי הגברים, רבים הרגישו חסרים את הבית, חסרים את המשפחה, את העצמאות בתוך ביתם פנימה. בחוץ הם גברים ויכולים לעשות הכל ופתאום בבית הם פחות נוכחים.

מתוך כך, בצורה מאוד יפה של התפתחות ההיסטוריה, נוצר דור חדש שיש בו גם וגם וגם. דור שבו אישה יכולה להיות המפרנסת העיקרית והגבר יהיה יותר בבית. דור שבו אישה מגשימה את עצמה ועוסקת במקצועות שפעם היו רק של גברים ולהרגיש בסדר גמור כשהיא פחות בבית וכשהיא בעמדת כוח במקום התעסוקה שלה. גברים מרשימים שמרגישים לגמרי בנוח להיות בבית ב-14:00 לקבל את הילדים ולשבת איתם לארוחת צהריים, לקפל כביסה ולסגור ערב עם מקלחות.

לא משלה את עצמי. מדובר על מהפכה של ממש ובגדול אני ממש בעדה. אז איפה פה הקושי תשאלו?
יש לי קושי, כי במיינד הדברים מתנגשים. בתור אישה ומישהי שמאוד אוהבת להיות עם הילדים שלה מצד אחד, ומצד שני זקוקה מאוד למימוש העצמי הזה, אני מרגישה בקונפליקט.

כי כשאני עובדת ומלאה בעשייה בפן התעסוקתי, אני מאושרת אבל אני יכולה גם מאוד להצטער אם הילדים שלי נשארים לבד עד 18:00 ויאכלו ארוחת פח זבל כמו שאני קוראת לה. ומצד שני אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי כל יום מכינה להם ארוחה ביתית וחמה ובגלל זה עוצרת את כל העשייה שלי בשעה 13:00 בצהריים. בפועל, אני מנסה לעשות גם וגם וגם. לפעמים זה מצליח לי אבל הרבה פעמים זה שואב ממני אנרגיות וגומר עליי.

נכון, אולי אני לא דוגמא קלאסית. כי במקרה שלי ההוא לא נמצא בכלל, ואז אני ממש אול אין על כל המשבצות כמעט (שלא יעלב וזה גם נכון רק כמעט בכל המקרים), ואז זה באמת כמעט בלתי אפשרי לג'נגל על הכל. ורוב הנשים חולקות בצורה קצת יותר מסודרת את הבית והעבודה יחד עם בן הזוג.

אבל לפעמים אני תוהה לעצמי, אם הייתי חס ושלום אם יחידנית. האם הרצון למימוש עצמי היה זז הצידה? כנראה שלא. זה אומר שאני חייבת למצוא פיתרון איך להצליח כן לג'נגל את הכל. אבל למה? 
למה הרצון הזה כל כך בוער בי? זה ממש משגע פילים. למה אני לא רוצה להיות כזאת אישה שמימושה הוא בילדיה ובביתה? יש בזה משהו כל כך יפה ונעים. לראות כזאת אישה שזה ממלא אותה. שאין לה צורך להרגיש בהכרח עצמאות כלכלית או לממש את עצמה בפן תעסוקתי. היא מרגישה שלמה כאמא, כאישה לביתה, כמה רוגע זה היה מכניס לי בלב. הייתי כמו פעם, עם משימה אחת בלבד שנקראת - בית. כמה רוגע היה להוא אם היה יודע שהמשימה שלו היא אחת- לעבוד . 

כי לידה היא עדיין רק שלנו, והנקה גם, אם רוצים להניק כמובן. ולכן כאילו באופן הגיוני כן, לגבר יש אפשרות לצאת החוצה ברמה רעיונית, הרבה יותר בקלות

משהו באי חלוקה הזאת, גורם לכל כך הרבה בלאגן, או יותר נכון, לקרוא לו תנועה, בין בית לחוץ, שהיא לא קלה בכלל. זה דורש שיח תמידי בין איש לאישה, זה דורש הרבה גמישות מחשבתית ובעיקר אפשרות תמידית לשינוי. כי לידה היא עדיין רק שלנו, והנקה גם, אם רוצים להניק כמובן. ולכן כאילו באופן הגיוני כן, לגבר יש אפשרות לצאת החוצה ברמה רעיונית, הרבה יותר בקלות. ושוב אנחנו, תמיד מוצאות את עצמינו, לפעמים אפילו בלי רצון בחירי, בבית. אבל למה זה כל כך רע?

מרגישה שאין לי עדיין תשובות, התנועה הזאת נעימה לי אבל משגעת אותי בו זמנית. אני רוצה ללדת, רוצה להנות מהזמן איתם יחד בבית. להקשיב לסיפורים שלהם, לשמוע את עצמי איתם צוחקת מרגעים קטנים. רוצה גם את ההוא איתנו הרבה יותר וזה בהכרח אומר שגם אני אצטרך לצאת יותר. להיות בבית פחות. רוצה גם להגשים את החלום שלי לרפואה, יודעת בהכרח שזה יזיז פה הרים וגבעות ואני כנראה אהיה מעט פחות נוכחת פיזית ביומיום שלהם. וזה עדיין לוחץ לי על האזור הזה בלב שקוראים לו המצפון הנשי.

אין תשובה חד משמעית. הכל מהכל אפשרי. ואולי כל עוד נסתכל פנימה אל עצמינו, אל הזוגיות והמשפחתיות שאנחנו בנינו. נרגיש יותר בנוח בכל מבנה שנבחר, נאפשר תנועה למבנה הזה להשתנות מדי פעם, להרחיב, להגדיל, לחלק קצת אחרת, ובסוף כולנו נרגיש איכשהו שלמים.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן