טור אישי "אם הייתי מקשיבה לסביבה כנראה שעדיין הייתי מורה"

חלומות של אחרים הם משהו נחמד, אולי אפילו מאוד מאוד מרשים. אנחנו נוטים להפחיד את אותו חולם כשהוא בדרך ומקסימום להחמיא לו- איזה אומץ! אבל בגדול, בלב שלנו פנימה, אנחנו ממש מבוהלים. אם הם מצליחים להגשים אנחנו נחמיא להם ואולי בדרך נס, בלב, לא ממש נקנא, איך הם הצליחו והעיזו ואנחנו לא. 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאזכרונות מתקופת הפיגועים ומסר אחד: "מן הילדים תנוחמו"

  05/05/22 22:44

אבל חלומות של עצמך לעומת זאת, תמיד מרגישים חשובים יותר, דחופים יותר ומצד שני לרוב, לא נממש אותם במלואם. כי איזה מפחיד זה באמת להעיז. הפער הזה של המקום בו אני נמצאת לבין המקום אליו אני רוצה להגיע, לפעמים נפער כמו תהום משוגעת ואין דרך לדעת איך להתחיל לחצות ולגשר על הפער. זה עוצר אותנו ומשאיר אותנו תקועים לעיתים, לשנים רבות כמו פסלים מבטון שמעלים טחב עדין שמראה כמה זמן כבר עבר.

לפני כמה שנים, אם הייתם שואלים אותח, נוגי מה את רוצה להיות? לא הייתי מעיזה להגיד לכם שאני חולמת לעזור לאנשים. שאני חולמת להיות רופאה ולייצר מוצרים שליטרלי יצילו לאנשים את החיים.
אני בטוחה שלפחות חלקכם קצת ספקנים למשמע הדברים האלה ואולי באיזשהו מקום מייצר אצלכם התנגדות למילים שאתם לא בטוחים שעומד מאחריהם משהו מוכח. אבל אני בדרך לשם.

לרגע הרגשתי כמו בחלום של מישהו אחר, והרגשתי שאני חייבת לברוח משם הכי מהר שאני יכולה

ובעיניי, אחת הסיבות הכי גדולות לחוסר מימוש תמידי של חלומות חשובים, הוא הפחד התהומי מציפיית החברה ממני כאשר הסביבה יודעת שאני עובד על הגשמת חלום. ציפייה שאנחנו מאוד מפחדים לא לעמוד בה ולא למלא ולהשלים את מה שהחברה מצפה מאיתנו.

בואו נשים את זה על השולחן. עד שאני אגיע להיות רופאה יש מצב שחלקכם כבר לא תיזכרו מי אני ואיך קוראים לי. אתם אולי כבר תגשימו עוד מיליון דברים בזמן הזה, שאני אעבוד קשה על הגשמת החלום היקר הזה שלי. יש סיכוי שאתם כבר תהיו רגל אחת בדרך אל הפנסיה, אולי כבר תחתנו איזה ילד או שניים. וכל מה שאתם תחלמו עליו הוא כמה לילות בתיאלנד על החוף עם כוס מיץ אננס טרי ומטריה צבעונית מנייר.

אז מה. אם הייתי מקשיבה תמיד למה שהסביבה אומרת לי, רוב הסיכויים שברגעים אלה הייתי מורה לתנ"ך בבית ספר. סובלת מכל רגע של עמידה מול הכיתה, מלמדת חומר שאיך לומר, פחות ממלא אותי תשוקה והייתי מבלה בחדר מורים מזינה ציונים למחשב. לא שאני חושבת שהמקצוע הזה לא חשוב. אבל לי הוא ממש לא התאים וסבלתי מכל רגע. 

הרגע הזה שבו העזתי להרים את עצמי ולסיים את התפקיד, גם כשהציעו לי לקחת חינוך, וגם אחרי שנסעתי לפולין עם בנות י"א ונהנתי מהחוויה החינוכית המדהימה. הרגע הזה שבו הצלחתי להבין בעומק ליבי שאני לא במקום הנכון לי. אתם יודעים איך קלטתי את זה בפעם הראשונה? כשמצאתי את עצמי עומדת בחדר מורים עם קולגה שלי ומנהלת שיחת מרמור מהמקצוע, מהתלמידים. לרגע הרגשתי כמו בחלום של מישהו אחר, והרגשתי שאני חייבת לברוח משם הכי מהר שאני יכולה. עוד באותו יום ניגשתי למנהלת וסיפרתי לה שבתום השנה אני עוזבת את ההוראה.

אחד הדברים שתמיד מפחידים אותנו ממש, זה מה יקרה אם ניכשל? מה יקרה אם נתאמץ ממש נעבוד קשה, נשקיע אנרגיות, משאבים כלכליים משפחתיים ובסוף זה לא יצליח. מה יקרה אז? איך אני אעמוד מול הסביבה עם הכישלון הזה בתוך הרזומה שלי. אין מה לעשות, להיכשל זה חלק מהדרך, אבל הפחד מהכישלון לעיתים יכול ממש לשתק את הגוף מעשיה, ואז באמת כבר אפשר מראש להגיד שניכשלנו.

איך תעמדי בכל העומס הזה? את כבר לא צעירה כמו פעם

בעשור האחרון מאז שהתחלתי להגיד לעצמי בשקט בשקט בלילות, שאני חייבת כבר לעשות משהו עם החלום הזה, הרבה אמונות מגבילות קטעו לי את רצף המחשבה הפרקטי, שאחר כך מייצרים ממנו מציאות. אני יצירתית מדי, לא חכמה מספיק, אני גרועה בלימודים בכיתה, כמו פעם. אני גרועה בלשנן חומר. אני לא אצליח להתרכז - יש לי בעיות קשב רציניות, איך אני אעשה את זה?

יחד עם זה נכנסו מחשבות ממש מפחידות שקשורות בסביבה. אולי זה מאוחר מדי? מה את חושבת שאת עושה- את בת 37! והתמחות? זה מלא שעות על הרגליים, לצאת מוקדם ולחזור מאוד מאוחר ולא לראות את הילדים מלא זמן. איך תעמדי בכל העומס הזה? את כבר לא צעירה כמו פעם. אולי את חושבת שזה מתאים אבל אין לך מושג על מה את מדברת. את רק חושבת שזה מה שאת רוצה, את לא יודעת באמת. את תשלמי על זה מחיר יקר. מחיר שהוא לא שווה לך. ועוד מיליון ואחת מחשבות מפחידות.

ואני אגיד לכם את האמת, המחשבות האלה לא נעלמות מאוזני. אני שומעת אותן כל הזמן ופעמים רבות גם משמיעה אותן בעצמי לעצמי. אבל זו טעות פטאלית. במיוחד למישהי שבאמת רוצה להגשים את החלום הזה. מותר להקשיב. לשמוע את המילים אבל אסור בשום אופן לעצור את האמונה במטרה בגלל כל הפחדים.

הם מפחדים בעצמם. כל מה שהם אומרים נובע מפחדים חזקים וחלומות שלהם שנשארו במגירה. וזה בסדר. אין בהירות בכך שכל אדם חייב לעוף על כל החלומות. וזה נכון גם שיש סיכוי מאוד גדול להיכשל. אבל ככה גם עם אהבה וככה גם עם חברות וככה גם עם יזמות. אתם חושבים שמארק צוקרברג ישר קיבל מילארדים של דולרים על הרעיון ההזוי שלו לייצר קיר שבו כולם ישתפו מחשבות וחוויות? ומה עם ואן גוך ואפילו אלברט איינשטיין? תמיד יש סיכוי ענקי שדבר לא יצליח.

שמעתי איפשהו, מתישהו, אתמול, הכישלון היחידי הוא כשמפסיקים לנסות. כשמפסיקים להאמין שיום אחד, יש סיכוי שזה יצליח. כל הכישלונות בדרך הם לא באמת כישלונות, אבל כשמפסיקים לנסות זהו רגע כואב באמת, של כישלון צורב, בתקווה שלא אדע לעולם, אני אמשיך להעיז, להשתגע ולעשות את הבלתי יאומן. כי רק ככה אני חיה באמת. חיה באמת את החלום.