תגידו, אתם זוכרים?
את התקופה המשוגעת הזאת?
התקופה שבה כבר ידענו בדיוק שמחר יהיה יום חדש אבל דבר לא ישנה בו. מישהו ימות. מישהו יתפוצץ ולא ישאר ממנו זכר. לא ידענו מי זה יהיה, לא ידענו באיזו משפחה זה יגע. אבל ידענו שבבוקר נקום ונשמע בשורת איוב חדשה.
לפעמים זה היה קורה ממש לפני שהלכנו לישון, ערב לפני איזה מבחן חשוב לקראת הבגרויות. והיינו מתיישבים בפיג'מה ושיער נוטף מים ליד הטלויזיה, להבין איפה בדיוק ומה קרה הפעם.
לא יכולנו להימנע מזה. זה משך אותנו כמו אש אל קוצים, לדעת ,להרגיש, להיות חלק. זה היה מחול שדים בלתי נגמר שבתוכו כולנו רקדנו. ילדים תכלס, בגיל הנערות שמחפשים פינה פשוטה אחת להרגיש חלק ולחוות את הרגעים האלו, שהבנו כנראה בתת מודע, שהם מכוננים.
לפעמים אני תוהה לעצמי מה בדיוק חשבו ההורים שלנו שנתנו לנו ללכת לכל לוויה באזור, לכל שיבעה שהתרחשה. כי היו די הרבה כאלה, וכל סיפור טמן בחובו סיפורי זוועות על הורים שאיבדו ילדים בדרך לחגיגת יומולדת במסעדה או סתם נסיעה פשוטה כביכול באוטובוס בדרך לחוג גיטרה בירושלים שהסתיימה באסון.
איך נתנו לנו לחוות את הדרמה המשוגעת הזאת ולפצוע את ליבנו הלוך ושוב, הלוך ושוב.
אני מרגישה היום במבט לאחור שאי אפשר היה אחרת. אי אפשר היה להימנע מזה. זה הגיע לכל חור. והאובדן והאבל פגשו אותנו גם אם היו מנסים למנוע את זה מאיתנו. פעם זה היה חבר קרוב. ופעם קרוב משפחה. פעם כאבנו באבלנו האישי ופעם ניחמנו חבר קרוב באבלו. המעבר החד והמהיר בין התפקידים היה מסחרר.
הצלחנו איכשהו לייצר מעין רוטינה כזו שאפשרה לנו לתפקד במציאות הזויה ומוטרפת של פיגועים על ימין ועל שמאל ועדיין לדעת שיש לנו תפקיד במשחק הזה של אלוהים.
אני לא אשכח לעולם את ההומור השחור שעטפנו את עצמנו בו כעוד דרך להתגונן ולצלוח את האפשרות לחוות את זה ולהישאר שפויים. פק"ל לוויות שכלל בתוכו מים קרם הגנה כובע וטישו. הבדיחות ההזויות על חמש אבנים אבל שברגע האמת מדובר על אבנים שצריך להניח על הקבר ואין אפילו חמש כאלה פנויות. זה הצחיק אותנו. במבט לאחור אני לא ממש צוחקת מזה אבל אז זה שמר על השפיות.
אמא שלי פעם אמרה לי : אתם קצת מגזימים. אבל איך יכולנו אחרת? זה החזיק אותנו חיים, במעין משימה לאומית להיות חלק ממחול שדים הזה בלי לדעת אם מחר, יד הגורל תתפוס דווקא אותנו.
לעיתים אף היינו משחקים באילו. ומה היו אומרים עלינו מעל הקבר. בכלל לא היינו בטוחים שאלו היו דברים כל כך מרשימים.
מן הילדים תנוחמו צילום: באדיבות המצולם
אחת המשימות שלנו שאני הרגשתי שמילאה אותי בהרבה כוח וודאות ומשימתיות, היתה לקחת חלק באירגון ימי האבל. עוגות לשנע למנחמים, טישו לכל דורש. מים? מישהו רוצה לשתות? כשחיפשו אלבומים להעביר למנחמים, כדי שידעו בכלל מי הנפטר בבית האבלים הנוכחי, ידענו כבר בדיוק מה אלבום הילדות ואיזה אלבום יש יותר תמונות אישיות ומרגשות ואל תשכחו את המכתב שהוא כתב בגן לגננת שמרמז על מה יקרה לו בעתיד.
אלו היו ימים בלתי נגמרים מעייפים מצחיקים אין לי איך לשקר לכם אחרת. הם מילאו אותנו משמעות ועזרה ובעיקר נתנו לנו פינה להיות חלק בלי לאבד את הנשמה.
היינו הולכים הלוך ושוב מלוויה לשיבעה , וחזרה אל מהדורת החדשות . להבין היכן אנחנו צריכים להיות מחר. מבחינתי היינו כמו קומנדו אחורי לאבל.
לא היו לנו כלים אחרים לנחם וזה היה הדבר היחיד שהרגשנו שאנחנו נדרשים לו. מסוגלים לו. מתאימים בדיוק לו.
באחת הפעמים שניגשתי לנחם משפחה אבלה. הבנתי שתפקידי להקשיב, לדמוע. ולהגיד את המשפט האלמותי "מן השמים תנוחמו". באתי לקום ורציתי להוציא את המילים מהפה אבל לא הצלחתי והמילים יצאו לי חנוקות ומבולבלות. התפדחתי נורא ולא ידעתי בדיוק מה עליי לעשות.
לפתע הניחה עליי יד אם המשפחה. עד היום איני זוכרת מי זאת היתה רק זוכרת את היד עם צמידי הזהב המרשרשרים שפסקו כשהניחה את ידה על ידי. ואמרה
את יודעת מה מנחם באמת? ילדים.
תגידי באלה המילים : "מן הילדים תנוחמו".
אין מנחם מדור ההמשך. אין ממלא ומייבש דמעות סדרתי מתינוק בצחוקו המתגלגל. אין דבר שנותן יותר כוח מלדעת שאנחנו חוליה קטנה וחזקה בשרשרת הדורות של העם היהודי, שבה בכל יום נולד תינוק חדש שיגדל וילמד ללכת. בשמחתו ותמימותו ימלא לבבות דואבים.
ומאז בכל שיבעה, ואני כבר אמא בעצמי. כשאני קמה ללכת, אני לוחשת בשקט "מן הילדים תנוחמו"
מן התינוקות ונס החיים באהבת אין קץ למולדת רווית דם של ילדים אהובים שכבר אינם בין החיים.