טור אישי יום השואה: מסיפור הירואי והוליוודי להכרה בעוצמת פספוס החיים

לסוף כולנו נגיע, עכשיו או אחר כך. כשמסתכלים על תקופת השואה וכל הטרגיות בסיום החיים של אנשים רבים כל כך, הכאב הגדול והמשמעותי ביותר הוא שהסוף הגיע בלי יכולת שליטה, תם הזמן בו אפשר לעשות טוב בעולם

נגה גן צבי 27/04/22 13:47 כו בניסן התשפב

יום השואה: מסיפור הירואי והוליוודי להכרה בעוצמת פספוס החיים
צילום: ללא

לאחרונה קראתי כתבה באתר חדשותי גדול שעסקה בנשים וילדות פורצות דרך או מוכשרות במינן שלא שרדו את השואה. ברשימה היו חוקרת מדע מרתקת בשם ג'נינה הוסיאסון, לוחמת צדק קומוניסטית בשם גולדה בנצ'יק, פסיכואנליטית בשם סבינה שפילריין, כלכלנית ופעילה לזכויות נשים בשם מריאן קתרינה וילדת פלא הורסת בשם לאה דויטש.

לא יכולתי שלא לחשוב על האובדן הגדול שטומנת בחובה השואה, מלבד אובדן החיים. את אובדן הידע, ההתפתחות, והתרבות של דור שלם בעם היהודי. כשנסעתי למסע בפולין בהיותי בת 17, תלמידה באולפנת עפרה, אני חושבת שזה הדבר שהכי הפתיע אותי. אובדן העולם השלם, המלא שבתוכו נאצרו חיי יומיום קהילתיים, לימודיים חוויתים תרבותיים. 

שניה, סיפור בתוך סיפור. כשהייתי ילדה הייתי מהמכורים לשואה. קראתי כל ספר על השואה שאפשרו לי, צפיתי בכל סרטון, דיברתי וכתבתי על זה המון, חלמתי מיליון חלומות, שברובם לא נחוו אצלי כסיוט. משהו במציאות ההישרדותית, שבתוכה מתגלים גם המון כוחות של נתינה, חסד ואומץ, משך אותי מאוד.

כל הילדות שלי, עד המסע לפולין, חוויתי את סיפור השואה כאובדן חיים. כמעין סרט מלחמה שבו יש גיבורים קטנים שגברו על המציאות הסוררת והבלתי אפשרית והצליחו בחלקם לשרוד ולבנות את עצמם מחדש. חלקם הצליחו לעמוד במשימות הרואיות, שניתן להסיק שהחיים המשוגעים שלתוכם נקלעו אילצו אותם להצליח להתמודד איתן.  זה היה נראה לי קסום, ממש כמו סרט בדיוני של מלחמות בין כוכבי לכת. הטוב הרע היפה והמכוער. 

כשהגעתי לפולין חוויתי משהו אחר. אבן כבדה נפלה לי על הלב ולא זזה גם חודשים אחרי שחזרתי לארץ. פתאום נפל לי אסימון שקשור באובדן עולם. לא חושבת שיכולתי לפני כן לתפוס מה היה להם שם באירופה לפני השואה כקהילה. אולי כי רובם פשוט נרצחו ותמיד התחושה הייתה שהם כעלה נידף. אין להם עבר, אין להם עתיד ורק סיפור הישרדותם נותר כזיכרון להיותם בעלי חשיבות קומה. אולי כי לא למדתי מספיק אף פעם על מה היה שם לפני כן. על החיים בעושר ואושר, שהיו ספוגים בפעילות ענפה בכל תחומי החיים: מסחר, מדע, תורה, תרבות, פנאי, משפחה ועוד. אולי כי עד שאתה לא מגיע לשם ורואה עשרות בתי כנסת ע נ ק י י ם, ריקים, אתה לא מצליח להבין את גודלה של הקהילה היהודית שהייתה באירופה לפני מלחמת העולם השנייה.

מסע לפולין, אילוסטרציה

מסע לפולין, אילוסטרציה צילום: באדיבות כאן חינוכית

ההפתעה הזאת הכניסה אותי לעצב עמוק. מסיפור הרואי, הוליוודי משהו, נפלה בי ההכרה של הפספוס, ההחמצה, גודל האסון שקרה לנו כעם שהפסיד כל כך הרבה מן העבר שלו. גם השהייה במחנות ההשמדה לא השאירה עליי חותם גדול, כמו העמידה הזו בתחילתו של רחוב וההבנה שלפני עשרות שנים המקום היה שוקק יהודים שמתכוננים לפני חג הפסח. רחוב בו בוודאי היו שיחות קטנות בין ילד לילדה, שני חכמים שמספיקים עוד איזה לימוד בערב חג ונשים עסוקות שרצות מחנות לחנות לדאוג לסעודה עשירה וחגיגית לכל האורחים שיגיעו מקרוב ומרחוק. זה היה לא נתפס וזה הפיל אותי.

הבנתי עוד משהו משמעותי: החיים קצרים, הם כל כך קצרים ואנחנו לא יודעים מה ילד יום. לסוף, כולנו נגיע. עכשיו או אחר כך, והחישוב התמידי מתי נלמד, מתי נתחתן ועם מי, מתי נעשה ילדים, מתי ניקח את הג'וב המשוגע הזה ואת החופשה שחלמנו עליה כבר שנים, הוא פשוט לא רלוונטי. כשמסתכלים על תקופת השואה וכל הטרגיות בסיום החיים של הנשים שציינתי למעלה, הכאב הגדול והמשמעותי ביותר הוא שבסוף משהו קרה בלי שהייתה להן יכולת שליטה עליו. נגמר הזמן בו הן יכלו לעשות את הטוב שאיתו באו לעולם. ותאמינו לי, בכולנו יש לפחות אחד כזה.

אני יודעת מי אני ומה אני אמורה לעשות בעולם

בנימה אישית, קיבלתי הרבה תגובות על הטור הראשון שעלה כאן, וכמו שכבר סיפרתי לכם אני לא ותיקה בעולמות התקשורת או הכתיבה, החשופה והמבוקרת. ותגובה אחת (למרות שהתכוננתי שיהיו גם תגובות פחות מוצלחות), פגעה לי קצת בבטן וברשותכם אקשר אותה לכאן. הכותב הביע את חששו מהכתיבה המבולגנת שלי וגם הרגיש שהוא עוד לא מספיק מכיר אותי כדי להעריך את מה שאני כותבת (חכה נשמה אנחנו רק בתחילתה של ההיכרות :). 

אבל מה שבאמת גרם לי לחשוב הוא האמירה הכל כך רווחת- "תסבירי איך בדיוק את מתכננת ומכריזה שאת הולכת ללמוד רפואה בגיל 37 כשאנשים כל כך מוכשרים מנסים שנים ולא מתקבלים!?" אז ככה חברים. חלק מהמחויבות שלי לתהליך, היא ההכרזה. שנים שאני קודחת לעצמי עם המחשבה הזו במוח ולמעשה ההנחה הזו מנעה ממני להתחייב לתהליך. הפרעות הקשב, האימהות, הפרנסה שהיא לגמרי פקטור מאתגר בחיים עם משפחה וילדים. זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי שנים על גבי שנים. מה שהסביבה והמחשבה הוותיקה מייצרת ואומרת לך מגיל מאוד קטן-או עכשיו או לעולם לא. מה שלא עשית בילדות, לא תוכל לעולם לשנות. ואני רוצה להגיד אחרת. גם עבורי ועבור הילדה הקטנה שבתוכי, גם עבור הילדים הפרטיים שלי, שהדוגמא האישית שלי ושל ההוא עבורם היא מנוף מאוד חשוב בחיים וגם עבור נשים אחרות, שאולי צעירות ממני ואולי מבוגרות ממני, ויש להן יכולות עצומות להגשים עוד המון,  אבל ההנחה הזו של אותו מגיב, היא לגמרי מה שמגביל אותם יום יום מלהתחיל לצעוד אל עבר המטרה.

אתן יכולות. אני יודעת את זה בעומק ליבי

איך אני אומרת את זה כשעברתי רק חצי מהדרך על מנת להתקבל להיות סטודנטית לרפואה? ככה, כי זו הדרך שלי להצליח לעשות צעד. יש כאלה שצריכים להחביא הכל ורק כשהם מצליחים הם משדרים את זה לעולם. אני לא. אני יודעת מי אני ומה אני אמורה לעשות בעולם, כנראה ידעתי תמיד. עכשיו קיבלתי את האומץ ללכת על התהליך, גם אם עוד אין לי תשובה ודאית על סיומו והצלחתו. וכן, אני מוכנה לשתף (גם) אתכם בדרך המאתגרת. בשביל זה הייתי צריכה להסכים לחשוף כאן גם את האפשרות שהדרך לא תצלח (אגב במוח שלי אין חיה כזאת, כמה שיקח יקח). זה מבחינתי חלק מלהיות אמיץ ולקפוץ מתוך או לתוך רכבת דוהרת.

 

מוזמנים לחפש ולעקוב אחרי האינסטגרם שלי @noging_nogibogidesign

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר