טור אישי "קפצי למים, מקסימום תצליחי"

היא בת 37, אמא לחמישה ילדים, מנהלת עסק ועכשיו החליטה שהיא רוצה גם ללמוד רפואה. כי היא יכולה. תכירו את נגה גן-צבי ולמה היא כאן

נגה גן צבי 24/04/22 15:12 כג בניסן התשפב

"קפצי למים, מקסימום תצליחי"
נגה גן צבי, צילום: נגה ארליכמן גן צבי

לפעמים אני לא מאמינה על עצמי עד כמה אני מטורללת, שאני מעמיסה על עצמי עוד ועוד משימות לא הגיוניות שהולכות לדרוש ממני זמן- שאין לי, אנרגיה- שאולי יהיה לי אם מישהו יכין לי סנדוויץ, וסבלנות- שבוודאות בחיים לא תהיה לי!  מניחה שזה קשור בהחלט להפרעות הקשב שאני לוקה בהן מילדות, אבל מכיוון שההפרעות האלה מביאות איתן גם הרבה טוב, ראוי שלא אתנגד להן כל כך ואזרום עם הסיפור, ובכלל זה לא הנושא הפעם, אז אני שומרת לעצמי את הזכות לכתוב עליהם יום אחד.

אז למה החלטתי בכל זאת לקחת על עצמי משימה כזאת? (הכותבת נמצאת כרגע בפיג'מה אחרי מקלחת במיטה מסודרת, כשהכל מסביב ערימת בלאגן אחת גדולה…) ואיך אני מסוגלת בכלל לחשוב לכתוב בהתמדה, כשבאמת,  הזמן הפנוי שלי בשנה האחרונה הפך דחוק יותר ויותר? איך אביא את עצמי לכתוב טור אישי, כשהנסיון שלי בכתיבה מסתכם בפוסטים ארוכים (לעיתים) או קצרים (לרוב)  ברשתות החברתיות ואולי קצת בבלוג החדש שלי? איך ואיך. תמיד כשאני רוצה לעשות משהו חדש עבורי, החרדות האלה נכנסות לי ללב. זה הזמן להגיד לעצמי את המשפט הנדוש "קפצי למים נוגי, מקסימום תצליחי".

ושלא תחשבו, קיבלתי גם הרבה לא. אני לא יודעת איך כל הלא וvלא האלה לא שלחו אותי להתבייש בפינה, ורק גרמו לי לרצות להמשיך לחפש את המקום שירצה לראות את המילים שלי עוברות מכונן המחשב הפרטי שלי, לעמוד באתר בעל חשיבות קומה. בעצם אני כן יודעת. ומי שעוקב אחרי במקומות אחרים, בוודאי גם לו יש מושג.

זאת אני. אני לא יודעת להיות אחרת, ואני ממש גרועה בלשחק את המשחק של תהיי גבוהה יותר ממה שאת באמת, חכמה יותר ממה שאת באמת, מוצלחת יותר. זה אף פעם לא עבד לי וזה הרבה פעמים בעוכרי. קורה לי לא פעם שאני מנהלת שיחה עם מישהו ואני שואלת שאלות ישירות (יש יאמרו מדי), אומרת את האמת שלי (יש יאמרו  גם על זה מדי(, ולא מצליחה להיות פוליטיקלי קורקט כמו שאולי היה מצופה ממני וכן זה גורם להרבה אנשים להיבהל או להסתייג. למזלי גם לחלק לא.

כן, החיים שלי הם עומס אחד גדול- אני מגדלת חמישה ילדים וההוא אי שם בפוליטיקה. אני מאוד רוצה שהמוצר שיצרתי יגיע לכל תינוק טרי בישראל ואולי יום אחד בעולם. אני חולמת רפואה אפילו שאני כבר בת 37 והדרך להגיע לשם מאוד מאוד ארוכה ואני אפילו מאמינה שזה יקרה. וכן אני לא מושלמת. 
אני נכשלת המון,  בכל מיני החלטות שלקחתי. אני נכשלת הרבה פעמים בהורות שלי ומנהלת חינוכית את הסיטואציות עם הילדים שלי גרוע. לא כל הכספים שהוצאתי הניבו את מה שחלמתי. אני לא תמיד מתמידה במשימות שהצבתי לעצמי. וואו אפילו לי עצמי קשה לשמוע את הפירוט לעיל.

אני אגיד לכם את האמת, רוב הזמן אני מרגישה שאני סתם אחת שנולדה וגדלה, ועכשיו היא חיה בעולם הזה ומתקיימת וזה הכל. לפעמים אני דואגת בכלל מה ישאר ממני בסוף? איזה חותם אני אשאיר בעולם שיהווה אור לאחרים. איזה טוב יש בי שיכול לתת כוח לאחר. אפילו שהפידבקים מסביב יכולים להאיר לי את כל התשובות לשאלות האלה, לפעמים בסוף היום קשה לי לראות אותם, להאמין בהם באמת בכל ליבי.

תראו, הטור הזה הולך למלא לי את הזמן כל יום רביעי בערב. לא כי מישהו קבע, זה פשוט הזמן היחיד שנותר. ואני הולכת לשפוך פה כל שבוע את הלב שלי ולשתף אתכם בתובנות במבט לאחור על מה שקרה לי באותו שבוע. נקודות קטנות והזויות שעוררו אותי למבט מחודש כשניגשתי אליהן שוב במהלך הכתיבה. אולי אפילו יש פה היבט אגואיסטי, כי הכתיבה היא עולם משחרר עבורי שתמיד לוקח אותי למקומות בריאים יותר ושלמים יותר עם עצמי ועם סיטואציות מסוימות.  והנה שוב יצאתי כנה, אולי יתר על המידה.

רוב הסיכויים שלא תמיד תצאו מכאן עם השראה גדולה או סיפור הירואי שילמד אתכם משהו חדש וישנה לכם את קו המחשבה. אני רק יכולה להבטיח לכם שתוכלו להיות שותפים לדרך, למסע תיעוד של אישה אחת שיש בה גם מהאמא וגם מהבת, גם מהמתנחלת וגם מהמורדת, גם מהשואפת וגם מהמתאכזבת. גם מהמצליחה ובהחלט מהנכשלת.

נשמע לי איכשהו, קצת הסיפור של כולנו. ואולי, בסופו של דבר, גם זו נחמה.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר