אנחנו כבר כמה פסיעות בתוך השגרה, עדיין מתרגשים מרצף קבוע של אותו סדר יום שלא מופר על ידי שום דבר. כמה חיכינו לשגרה הזו, כמה ביקשנו שלא יהיו הפתעות של בידודים וחולי חס ושלום, כמה רצינו שבוע שלם בלי חג ומועד שקוטע את הרצף והנה זה בא.
כשהצמא כל כך גדול יש לנו נטייה לשתות ולשתות, לעיתים גם אחרי שכבר הגענו לרוויה, פשוט להעמיס נוזלים על הגוף גם אם אין מקום ואין צורך. כך גם בהתנהלות החיים היומיומית שלנו.
הצורך בשגרה היה גדול עבור כולם; עבור הילדים שחלקם יצאו מאיזון, שכחו מהן שעות קימה והשכבה הגיוניות, מהי ארוחה מסודרת סביב שולחן במטבח הביתי ולא באיזה יער עם עוד מיליון מטיילים, וגם עבור ההורים שזקוקים לכיסי אויר בלי ילדים ערים ומסתובבים לילדם, עם רצף ימי עבודה ונורמאליות פשוטה.
כמובן, כל זה בלי לפגוע ביופי ובכיף שבימים של חוסר שגרה. החזרה לשגרה יכולה לבלבל אותנו ההורים. הרצון העז לסדר יום קבוע, לשעות מסודרות, ליכולת לתכנן מראש בלי שיכנסו הפתעות לא צפויות, כל אלה יש בהם כדי לבלבל.
מהו אותו בלבול?
אם נתמצת אותו בשתי מילים אפשר להגדיר זאת ב"שגר ושכח". אנחנו שולחים את הילדים, כל אחד למסגרתו, חוזרים בעצמנו לסדר היום הצפוף והתובעני שלנו, סומכים על המערכות השונות שיעשו את העבודה כמו שהן יודעות ו...שוכחים מהילדים.
לא שוכחים באמת, אלא, מרפים את האחיזה מהאחריות הכוללת והגדולה שמוטלת עלינו ההורים ביחס לילדים. אחרי חופש גדול, אחרי תקופת חגים, אחרי תקופת קורונה משוגעת עם המון בידודים וחוסר וודאות לגבי המשך הקורונה, אך טבעי הוא שברגע שניתנת האפשרות לשחרר מעט את האחריות, את האחיזה ואת הנוכחות הצמודה, פשוט נעשה את זה וניקח צעד אחורה מאותן דרישות ונאפשר למישהו אחר לעשות את זה קצת במקומנו.
ניתן לגננת מעט להוביל, ניתן למורה, למנהלת או לכל מסגרת שמסוגלת לתפוס במקומנו. כמה זה מובן, כמה זה יכול להקל. אבל לא. זה מסוכן, זה לא ממש אחראי ובעיקר זה לא נכון.
האחריות התמידית, האחיזה הקבועה והנוכחות הם במסגרת התפקיד ההורי שלקחנו לעצמנו כשהבאנו את הילדים שלנו לעולם. מהרגע בו הם נולדו כל אלה יהיו באחריותנו ואין לנו תחליף במקום הזה, לא סבא וסבתא, לא צוותים חינוכיים, אף אחד. רק אנחנו.
בהחלט יש מקום להיעזר, לתת מקום למסגרת החינוכית לבצע את עבודתה, אבל אנחנו חייבים לזכור שזו רק אחריות חלקית, האחריות הכוללת היא שלנו ההורים ושלנו בלבד.
בחזרה לשגרה, נצטרך למצוא את המסלול שיאפשר לנו לקחת אויר ולהתמלא בכוחות לטובת ההמשך. אבל כל זה ייעשה במקביל לאחריות, לאחיזה ולנוכחות ההורית שלנו.
אנחנו נהיה בקשר רציף עם המסגרות החינוכיות באופן כללי ועם המטפלת/גננת/מורה באופן יותר נקודתי. המסגרות החינוכיות בהם נמצאים הילדים שלנו שעות רבות במהלך היום יתנו את המענה שלהם, ואנחנו נהיה שם בצורה שקטה אבל נוכחת, כדי לוודא שהילד שלנו מקבל את מה שהוא זקוק לו, את מה שיעזור לו להתקדם ולטפס עוד מדרגה, נייצר שיח מתמיד וערוץ תקשורת פתוח עם הילדים שלנו, נקשיב למה שיש להם לספר לנו, להצלחות ולקשיים, לתלונות ולהתרגשויות.
נהיה שם.
אם נשכיל לפעול בצורה הזו הרווח יהיה של כולם. רווח של הילדים שלנו, שיזכו בידיעה שיש להם אדמה בטוחה לעמוד עליה ושההורים שלהם נמצאים שם עבורם תמיד. רווח של המסגרת החינוכית, הרבה יותר קל להוביל תהליכים עמוקים כשיש שותפות והתחלקות באחריות, אנשי החינוך יעריכו אתכם יותר ויודו לכם על הביחד הזה.
הרווח שלכם ההורים, יהיה כאשר תהיו על זה כל הזמן ולא יהיה מקום ליצירת פערים, לנפילות אדירות שאח"כ קשה לצמצם, אתם תהיו שם כל הזמן ותייצרו תהליכים, תגיבו לצרכים שעולים, תפעלו מתוך הורות פעילה, אחראית ונוכחת. יש לנו הזדמנות לקחת את השגרה למקום של צמיחה והזדמנות, בואו לא נוותר לעצמנו, זה יחזיר את עצמו בגדול.
אורה פולק, M.A טיפול באומנויות, מטפלת בפסיכודרמה ומנהלת "יוצרות", המקום לאימהות מובילה, יוצרת ושמחה.