סגור

גל הקורונה השני - מעורר געגועים לסגר הראשון

עם הכניסה לסגר השני, אני מוצא את עצמי כמעט מתגעגע לסגר הראשון. פתאום התחושה ההיא, המוזרה, המפליאה, בה היינו - נראית לי כמו פיסת נוסטלגיה

פיני שיף
ו בתשרי התשפא
,
24 בספטמבר, 2020 10:06

צילום: shutterstock

עם הכניסה לסגר השני אני מוצא את עצמי כמעט מתגעגע לסגר הראשון. פתאום התחושה ההיא, המוזרה, המפליאה, בה היינו - נראית לי כמו פיסת נוסטלגיה, אף שכדרכן של נוסטלגיות - לא הכל שם היה סוגה בשושנים.

פתאום אני מוצא את עצמי נזכר בליל הסערה שקדם לסגר, ואנחנו למרות הכל נסענו לקניון, שנייה לפני הסגירה, וקנינו כמה בגדים. מאז היינו בקניון כמה וכמה פעמים - אבל התחושה של אז נראית כבלתי מושגת. פתאום אני נזכר בסרטון הביתי שצילמנו - לימודים ועבודה מהבית, וכל לפטופ או טאבלט אפשרי מוצא מהנפטלין. גם עכשיו הילדים בבית, אחרי סגר ארוך, חופש גדול ושוב סגר - זה כבר לא מרגיש אותו הדבר.

בסגר הראשון עוד האמנו בתמימות, שמעתה ואילך האנושות תשתנה. האמנו שהיקום רוצה להראות לנו שלא צריך לרוץ ולהתרוצץ כל בוקר משיעור לחוג, ומנסיעה לפקק. מעכשיו כולנו נאט את הקצב וניתן לעצמנו לחוש את עצמנו ואת משפחתנו. חשבנו שנבין שלא צריך לכלות שעות בבית הספר, כשאפשר ללמוד באופן עצמאי, בתמציתיות ורק מה שחשוב באמת.

והנה הגיע הגל השני, ושוב אנחנו מוצאים דרכים לרוץ מפה לשם, ושוב מערכת החינוך ממשיכה באותה הדרך בדיוק, רק שמרחוק, ושוב היא לא מניחה לנו לנשום ולהתכנס אל עצמנו ואל משפחתנו. שוב הכנסנו את הכל למבנה המוכר.

פתאום ליל הסדר תש"פ נראה כמו באגדה. אפשר ממש היה לחוש את המלאכים שמסתובבים ברחובות הריקים. ראש השנה המסוגר כבר נראה די רגיל ברחובות. התפילות כסדרן, פה ושם נראים גם אורחים שהתגנבו.

אני כבר לא מדבר על הציפייה הכמוסה הזאת, שכל מה שקורה הוא לא לשווא. עם כל הכבדה בסגר, וככל שהימים לקראת חג הפסח הלכו והתקדמו - היה נראה שהנה הנה מעבר לדלת, יש איזה שהוא עתיד מפתיע, איזה שהוא פתרון שיעשה סדר בכל הכאוס הזה, איזו הבנה שתזרח. הרי לא ייתכן שכל זה קורה סתם.

הרי לא ייתכן שידוד מערכות שכזה,⁦ ואחר כך כלום. פשוט נצא מהסגר ונמשיך כרגיל, כמו שהיה לפני כן.
בכל פעם שדיברו על יציאה מהסגר, ובייתר שאת כשהתחילו לדבר על פתיחת הגבולות - אי שם בסתר לבי חשבתי: "זהו? ככה זה נגמר? אחרי כל זה?".

נראה שנפש האדם צמאה למסתורין, לאי הוודאות, לדברים הלא מוגדרים. כשהיה זה נגיף חדש דנדש, שלא ידוע מה עושים מולו, לא ידוע מתי הוא יסתיים, ושהוביל למהלכים דרסטיים כמו הגבלות וסגרים ("המשטרה הטילה סגר על בני ברק" - מי היה מדמיין משפט כזה?), כשישנו כזה חוסר ודאות - האדם (טוב נו, אני) מרגיש כמו בסיירת משימה, ממש בתוך ההיסטוריה הנכתבת.

עכשיו, בסגר השני, הכל כבר ברור, תחום ומוגדר. יש מסכות, יש שני מטרים, מותר לנסוע בלי חשש (אם המטרה "חיונית"). הכנסנו גם את השד הזה למסגרת, כמו שאנחנו אוהבים. מה הפלא שנשאר געגוע לסגר הראשון? מה הפלא שקשה לציית לשני?

 

 

לטור קודם

 

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נתניהו בשיחה עם ראש המכון הביולוגי צילום: קובי גדעון, לע"מ

ראש המכון הביולוגי לנתניהו: "מילאנו את המשימה, יש לנו חיסון"

קרא עוד