בדרך כלל אני יוצא מאסיפות הורים די נינוח. בפעם הזאת יצאתי נסער. המורה של הבת שלי אמרה לי משפט שטלטל אותי, ממש בלי להתכוון. "הבת שלך כותבת ממש יפה ומדוייק. היא משקיעה בכל מילה. נו טוב, סך הכל זה ברור מאיפה היא לקחה את כשרון הכתיבה". אמרה, וחייכה. אם זה היה סרט מצוייר אני בטוח שהיה יוצא הבזק מהשיניים.
המורה התכוונה כמובן לאשתי היקרה, שכותבת את כל הטקסטים בכל המתנות ובכל האירועים, וכותבת בכלל בכל הזדמנות. הכל נכון. אבל אצלי זעקו הפעמונים - אשתי מוכשרת. אין ספק. אבל את לא יודעת שאני הוא האיש שכותב, אין לך מושג שגם לי יש חלק בכשרון!
אני כתבתי בקיוטקסט סיפורים כנער, ושמרתי אותם על דיסקטים. אני כתבתי באתרי אינטרנט שונים לפני עידן הפייסבוק, ומה לעשות - אני הוא גם זה שזנח את האותיות לטובת מספרים ולטובת היום יום.
צילום: shutterstock
עברו כמה חודשים מאז. הסערה שבתוכי לא שככה, אבל גם שום צעד מצדי לא נעשה.
מדי פעם, כשבטעות אני מצליח להמריא במחשבתי אל מעבר לשוטף, כשפתאום ההרהורים משתלטים עליי - וזה לא קל להם, אני לא נותן להם הרבה הזדמנויות - מדי פעם כזאת אני נזכר בדבריה של המורה, גועש לשנייה ואז שוב דועך.
עוד כמה חודשים עברו, ואני מקבל הודעה קולית מחבר שנמצא בשליחות בחו"ל. זמן רב לא יצא לנו לשוחח. אני טרוד בקניות של יום שישי ומאזין להודעה. "איך הולך? מה שלום המשפחה? איך בעבודה?", אני סופר את השניות לסוף ההודעה, ומתכנן כבר את תשובתי הלקונית. חבר חבר, אבל היום יום שישי.
והוא ממשיך: "מה עם החלומות שלך", ואני בלבי אומר "נו נו.. גם לזה אצטרך להתייחס בהודעתי", ואז קולו מפתיע: "ומה עם החלום של הכתיבה..." ופתאום זה התפרץ. את השאר כבר לא שמעתי. יש מישהו בעולם, שהכיר אותי לפני שנים, שזוכר שזה היה החלום שלי! זה לא רק אני שמחייה את זה בכוח, קיבלתי אישור ממקור חיצוני! ההודעה שהשארתי לו בחזרה היתה הרבה יותר נרגשת ממה שחשבתי.
דרכם של חלומות שהם נעשים בלתי מציאותיים. גם החלום שלי נשכח, אפילו ממני. במרוצת הזמן אדם עשוי לשכוח את תוכניותיו. כמה טייסים מסתובבים בינינו שתכננו בכלל להיות מורים? וכמה מורים בכלל חשבו להיות שחקנים?
אז עכשיו אני שוב בעין הסערה, אבל מהיכרות קרובה שלי עם עצמי - כלל לא בטוח שאעשה משהו עם זה. בדבר אחד אני כן בטוח - לאסיפת ההורים הבאה אגיע מוכן.