כששמואל היה בן תשע חזר אביו מבית הכנסת כשהוא חש ברע. שעות ספורות מאוחר יותר הלך האב לעולמו והשאיר אלמנה חולנית עם שני יתומים קטנים. מאותו יום התהפכו חייו של שמואל. היתום הצעיר עזב את ביתו ונדד ממוסד למוסד. שמואל עבר בין בית היתומים דיסקין, ותלמוד התורה 'עץ חיים', ובין בתי קרובים ומכרים שניסו לסייע לאימו, שעבדה בניקיון כדי לפרנס את שני ילדיה.
אחרי התיכון שמואל היה כבר רגל וחצי מחוץ לחיי תורה ומצוות. עד הגיוס בנובמבר, מצא שמואל עבודה זמנית במכירת גלידה ב'קפה אלסקה', שברחוב יפו בירושלים. מסלול חייו של הילד שגדל בעולם קשה ומנוכר היה צפוי מראש. כמעט.
ביום בהיר אחד, באמצע העבודה בגלידריה, ראה לפתע שמואל את הר"מ שלו מכיתה י"ב. הרב-המחנך התעניין בשלומו ושאל אותו על המשך דרכו. 'עד הגיוס, אני עובד לפרנסת אימי', ענה הבחור הצעיר. הרב ביקש להיפגש עימו אחרי העבודה בגן העצמאות. לפגישה הגיע הרב עם עוגה וקפה, 'זה בשבילך', אמר הרב בחיוך.
'אני מציע', אמר הרב, 'שתטעם לפני הגיוס קצת טעם של תורה. אולי תלך בחודש אלול לישיבת 'מרכז הרב'? חודש אחד, זה הכל'. שמואל סירב. 'עלי לפרנס את אמא', הסביר היתום.
הרב לא ויתר. 'כמה כסף אתה מרויח בחודש?', שאל את התלמיד. הרב הוציא פנקס צ'קים ורשם את הסכום שבו נקב שמואל. 'לך לשם לחודש,' ביקש הרב, 'אחרי זה תתגייס לצבא'. החום והמסירות של הרב-המחנך חדרו עמוק לליבו של שמואל.
* * *
חמישים שנים חלפו. הרב והתלמיד לא התראו זה עם זה, למעט פגישה מקרית אחת. מסלולי החיים הוליכו אותם איש איש לדרכו ומסלולו. ואז, בחלוף יובל שנים, גלגל יודע הנסתרות את הרב והתלמיד לפגישה נוספת. פגישה אחרונה.
הרב-המחנך סיים להגיד תהילים על קברו של אביו. יום הזיכרון של האב חל אמנם בסוכות, אבל כבר נהגו ישראל שלא לפקוד בתי עלמין במועד. על כן עלה הרב לקבר אביו מספר ימים מאוחר יותר.
כשחזר מהקבר, ראה הרב-המחנך פקק אדיר של מלווים. 'מי זה האדמו"ר הזה שנפטר, שכל כך הרבה אנשים מלווים אותו?', שאל הרב את אחד המשתתפים בהלוויה. התשובה הממה את הרב למשך דקות ארוכות.
'זהו הרב שמואל אקשטיין זצ"ל', ענה המלווה, 'ראש הישיבה התיכונית בשעלבים, שהעמיד במשך למעלה מארבעים שנה, מאות רבות של תלמידים'.
* * *
כשהגעתי לנחם את משפחתו היקרה והאצילה של הרב שמואל אקשטיין, טרם הכרתי את הסיפור שסיפרתי עכשיו. ובכל זאת כשנשאלתי מה למדתי מהרב שמואל, עניתי בתמימות שהוא ידע להעניק חום לתלמידים, גם כשנראה היה שהם לא עומדים בציפיות. אמרתי גם שבניגוד לרוח השורה במערכת הכללית, המחפשת תוצאות מהירות, לרב שמואל הייתה סבלנות ואורך רוח. הרב שמואל השקיע בתלמידיו בגיל הנעורים, וידע שאת התוצאות הוא יראה רק שנים רבות מאוחר יותר.
כשסיפרתי את הדברים למשפחה לא שיערתי כיצד למד הרב שמואל את השיעור הגדול הזה על אמונה בכל תלמיד באשר הוא. רק מאוחר יותר נודע לי שאת השיעור על אהבה וסבלנות למד הרב שמואל על בשרו שלו, בדרך הקשה מכל.
יהי זכרו ברוך.
* * *
את הסיפור המופלא הזה שמעתי ממשפחתו של ה'תלמיד', הרב שמואל אקשטיין זצ"ל, וגם מפיו של הרב-המחנך עצמו. הרב-המחנך ביקש להימנע מפרסום שמו וביקש שאתמקד בלקח הגדול שצריך ללמוד מהסיפור המתוק הזה. עד כמה צריך להאמין בכל ילד ובכל אדם. ועד כמה אסור להתייאש מאף אדם. 'אל תהי בז לכל אדם... שאין לך אדם שאין לו שעה...'
* * *
אבל יש לסיפור הזה גם לקח נוסף. כשהילדים שלנו הולכים לעסוק בחינוך זה קצת מלחיץ. מי יודע איך יסתדרו עם המשכורות? (כמעט כולם מסתדרים, ברוך ה'). אבל, בצד החשש הכלכלי אסור לשכוח שגם אם המשכורת לא מרקיעה שחקים, את הסיפוק והאושר שהאדם מקבל מהעשייה החינוכית לא ניתן למדוד בשום דרך. ומה הורים צריכים יותר מאשר ילד מאושר...