אמא אני הולך (לבריה!)

אמא, אני הולך!

אמא, אני הולך! אל תנסי לעצרני, כי הלוך אלך!

רב לי לחבק ידיים! נקראתי ואני הולך!

רואה אני אותך מזילה דמעה, מוחה עיניים בשולי סינור,

כי תלית את מבחר תקוותיך, לילות ללא שינה הקדשת,

סעדתיני, גידלתיני, טיפחתיני, וקיווית כי אשיב לך גמולך

בסעד לעת זקנה, בהיותי על ידך, תומכך הנאמן,

רוצה היית לראותני גדול ונערץ, ידוע ומפורסם.

מבין אני ללבך, אך המציאות אכזרית היא, לא תדע רחם:

מיליוני הנשחטים רבבות הכמהים צמאי המולדת

אולי יישאו את עיניהם המצפות בדומי

ואיך אשא אליהם את עיני, אם לצו עיניהם הכלות לא אשמע?!

זה צו הדורות הנישא אלי במבטם התובע,

איך אשאר לשבת שאנן ושליו בצל קורת בית חם ואם אוהבת

אם הם יתהלכו עירומים ויחפים, קופאים בכפור ושלג?

אל תנסי לעצרני ב"כבד את אביך ואת אמך".

קדוש הצו, אך צו האומה, צו הדור הכמה לגאולה-קדוש ממנו.

שומע אני אותך אומרת "אכזר הוא הבן"

לא, אמא, לא אכזר הוא הבן, החיים אכזריים הם, לא ידעו רחם.

הם קוראים, הם תובעים בחוזקה:

"לך, אין לסגת אחור"!

אומרת את כך: "רבים הם- ילכו אחרים"!

לא, אמא, הן ידעת יפה כי מעטים נשארנו,

ועל שכם כל אחד מוטלים תפקידים של שלושה

תפקיד קדוש ויקר, אשר אין קדוש ויקר הימנו:

לבנות מולדת לעם רווי וסחוף, מעונה ורצוץ, בגופו ובנפשו,

להכין מקלט לשרידים אחרונים,

אלה אודים מוצלים מאש, שארית הניצולים מהשרפה הגדולה

אשר שרף ה'...

ואין להשתמט מן המשימה, ואין לברוח מן המערכה

כי יקר כל אחד במערכה הגדולה, הכבדה,

מערכת עם הנאבק על חירותו ומולדתו:

אמא, אני הולך, אל תנסי לעצרני, כי הלוך אלך,

נסי להבינני , אמא, אמציני אל לבך,

תניני ואציצה אל תהום עיניך, ואדלה מתוכן

כוח ועוז לימים יבואו-

ואלך!!!

(יאיר אהרוני

חבר גרעין ו' של בני עקיבא, היה מרכז סניף ירושלים.)

סיפורה של ביריה...

ביריה- ישוב ליד צפת. נוסד בהיאחזות פלמ"ח בינואר 1945 במקומה של ביריה הקדומה, הנזכרת במשנה ובתלמוד. בשנת 1515 ישב בביריה רבי יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך. שם נמצאו שרידי בית כנסת יהודי קדום וקברי חכמים נודעים.

ביריה של ימינו התפרסמה בימי המאבק והמרי של היישוב העברי נגד שלטון המנדט הבריטי. ב-31 בינואר 1946 נאסרו 11 חברי פלמ"ח, בדרכם להעביר מעפילים שהגיעו לכפר גלעדי מעבר לגבול סוריה ולבנון. העצורים הועברו למשטרת הר כנען שליד צפת. הם לא נאשמו בעבירה כל שהיא, אך על פי תקנות החירום שנהגו אז בארץ, ניתנה לשלטונות הבריטיים רשות לעצור כל מי שנראה להם נחוץ.

בחיפושיהם בהיאחזויות בעין זיתים ובבריה מצאו כוחות הביטחון הבריטיים מחסני נשק לא חוקיים, מסמכים והוראות לפעולות עבור הכוחות הלוחמים של היישוב העברי. כל 24 אנשי ההיאחזות בביריה, חברי "המחלקה הדתית" של הפלמ"ח, נאסרו והובלו לכלא עכו ב-5 במרס 1946 הודיעו השלטונות, כי הישוב ביריה ייתפס בידי כוחות משטרה וצבא בריטיים.

היתה זו הפעם הראשונה שבוטלה רשמית נקודת יישוב עברית בארץ ישראל. השלמה עם מעשה זה היתה מהווה תקדים מסוכן לחיסול יישובים נוספים, ולכן החליט פיקוד ה"הגנה" להקים מחדש את ביריה. יום העלייה המסורתי לתל חי, י"א באדר (14.3.1946), נקבע לביצוע המשימה. 2,500 חברי תנועת הנוער העובד, וכן תלמידים וגדנע"ים מכל הארץ, עמוסים חומרי בנייה, כלי עבודה ושתילים, עלו בחצות הלילה, בגשם שוטף וברד חזק, לכיוון ביריה. הם עברו בדרכים צדדיות ובשבילי הרים, עקפו את משמרות הצבא והמשטרה שבכבישים, והגיעו למקום. בקרבת ביריה, התפוסה בידי הבריטים, הם הקימו אוהלים, מתחו גדר תיל, החלו בנטיעת השתילים והניפו את דגל הלאום. השלטונות הנדהמים לא הגיבו מיד. הם המתינו עד שההמונים התפזרו, ולעת ערב, כאשר בביריה המחודשת נשארו כ-150 איש בלבד, הגיעו בכוחות גדולים של צבא ומשטרה, בטנקים והמשוריינים, הרסו את המחנה, רמסו את השתילים ואסרו את האנשים (שגילו התנגדות פאסיבית).

עד מהרה נפוצה הידיעה על מעשה ההרס, והמונים נזעקו לקריאה לעלות שוב לביריה ולהקימה בשלישית. רבני צפת התירו לאפות לחם בעמם יום השבת. מאות אנשים נשארו בנקודה החדשה. רק ב-17 במרס, בעצם חג הפורים, הודיעו השלטונות כי הם מוכנים להסיר את טבעת המצור מביריה, ומתירים לעשרים איש להישאר ולהמשיך בנטיעות.

העמידה האיתנה והנחרצת נתנה תוצאות חיוביות, אך בכך לא באה הפרשה לסיומה. אסירי ביריה נצטוו לתת את טביעות אצבעותיהם- אך סרבו; וכשניסו השוטרים לכפות זאת עליהם בכוח, הכריזו האסירים במחאה שביתת רעב לחמישה ימים. השלטונות נכנעו, והקצין, שניהל את את המבצע והיה אחראי למכות ולהשפלות, הועבר מצפת לירושלים. אנשי הפלמ"ח נשלחו לפגוע בו, ולמרות אמצעי הזהירות שנקט, השיגוהו: ב-17 באוקטובר 1946 נורה הקצין למוות בלכתו ברחוב בירושלים.

משפטם של אסירי ביריה התקיים המאי 1946. הם נידונו למאסר משנה עד ארבע שנים.

בעקבות מלחמת העצמאות היתה ביריה עזובה שנים מספר. בשנת 1971 שוקם המבנה הנטוש בביריה. בשמונה חדרים רוכז החומר ההיסטורי בתצוגה, המשקפת את תולדות ביריה למן ימי התנאים והאמוראים בתקופת המשנה והתלמוד ועד ימינו.

תאריכון

חומר רקע...

העלייה הגדולה לביריה לפני נ"ה שנים ב-יא' באדר ב' תש"ו, היתה אחד השיאים של הישוב היהודי בארץ ישראל נגד "הספר הלבן" משנת 1939 בכלל ונגד "גזירות הקרקע", שהגבילו את האפשרות לקנות ישובים בארץ- בפרט.

מבצע העלייה הגדול התבצע כשבועיים רובו ע"י חברי "בני עקיבא" שגרו במצודת ביריה. אולם תולדותיה של ביריה בשנים תש"ה-תש"ח מסמלות גם צדדים אחרים של מאבק הישוב היהודי בארץ ישראל בסוף תקופת המנדט: קנית קרקע מהערבים ומשפטים ממושכים בקשר לבעלות עליהן, פעילות מחתרתית של הפלמ"ח, החבאת נשק בסליקים, העברת מעפילים מן הגבול הצפוני לפנים הארץ, מאסר ומשפט בגלל החזקת נשק בלתי חוקי, עינויים בבתי הסוהר, שביתת רעב של אסירים ועוד.

בצד הנושאים הכוללים האלה, הקשורים לביריה כלשאר חלקי הארץ באותה תקופה תופסת ביריה גם מקום מיוחד בתולדות הישוב היהודי ערב הקמת המדינה.

*אין עוד ישוב באר