"מה הדבר שאתה הכי אוהב לעשות בעולם, פו?"
"טוב" אמר פו..." הדבר שאני הכי אוהב בעולם כולו הוא כשאני וחזרזיר הולכים לראות אותך, ואתה אומר 'מה בדבר איזה כיבוד קטן?' ואני אומר ' טוב, לא אכפת לי כיבוד קטן' ..."
"גם אני אוהב את זה" אמר כריסטוף רובין,
"אבל הדבר שאני הכי אוהב לעשות זה שום דבר."
"איך עושים שום דבר?" שאל פו, אחרי מחשבה ארוכה.
"אז ככה, זה כשקוראים לך בדיוק ברגע שאתה מתכוון לעשות את זה:
'מה אתה הולך לעשות כריסטוף רובין?'
ואתה עונה 'אה, שום דבר' ואז אתה הולך ועושה את זה."
"אה, אני מבין" אמר פו.
"זה מין שום דבר כזה שאנחנו עושים עכשיו"
(א.א. מילן, הבית בקרן פו)
ללא התחכמות, במילים פשוטות, מתאר הקטע הזה את הרצון שלנו להרגיש משוחררים, להיות פטורים ממטלות, להחליט כל יום מחדש מה אנחנו רוצים לעשות ומתי. בקיצור… להיות בחופש. וראה זה פלא, כל שנה מחדש מגיע החופש הגדול ואחרי כמה ימים ללא מסגרת, ללא חובות, אנחנו מתחילים להרגיש אי נוחות מסוימת. אנחנו מתחילים לחפש משהו. את המשהו הזה מחפשים בשיחות טלפוניות ארוכות, בקניונים, אצל סבתא בחיפה, בבריכה הציבורית ואפילו בפריזר. הצצה בלוח השנה מגלה לנו שהזמן חלף איכשהו, עם הרוח, מבלי שהספקנו דבר. אם כעבור חודש אנחנו עוד לא עסוקים בעבודה או משימות הדרכה בסניף אנחנו כבר לא כל כך מרוצים מהחופש הזה שנקלענו לתוכו. אנחנו משועממים, אנחנו מתוסכלים, לפעמים אפילו מצאנו את עצמנו עוטפים ספרי לימוד בציפיה לחזור לבית הספר.
מסתבר שאנחנו לא היחידים שמרגישים כך. תחושות אי נוחות הכרוכות בתקופות חופש נחקרו רבות, ואכן נמצא שחופש עלול להגביר תחושות של אי נוחות.
למה זה קורה לנו?
כנראה שחופש זה לא פיקניק.
חופש הוא עצמאות.
עצמאות הופכת אותנו לאדונים לעצמנו, היא מקנה לנו המון המון אחריות.
זה נכון לאורך כל החיים.
הרגע שבו תינוק מתחיל ללכת הוא רגע שבו הוא זוכה לעצמאות גדולה: יש לו חופש תנועה, הוא יכול להתרחק מאמא שלו ולגלות עולמות חדשים. אבל באותו הרגע התינוק גם מוותר על ההגנה המלאה של האם, הוא אחראי שלא לפול והוא הופך להיות בודד במרחב עד לרגע שבו ישוב לאמא. זה ממשיך גם בשנות הנעורים: להיות עצמאי זה לא רק להחליט שאני נוסע לראשון לציון. זה גם לדעת לחלץ את עצמי ממצב שבו אבד לי הארנק בתחנה המרכזית, זה להיות אחראי שלא לאחר לאוטובוס שתיכננתי לקחת. וגם אצל בוגרים: מחקרים הורו שככל שאנשים הרגישו יותר חופשיים במקומות העבודה שלהם כך הרגישו יותר אחראיים לעבודתם.
חופש הוא זכות בחירה.
הזכות לבחור בין אפשרויות שונות היא לא רק זכות, היא גם מחייבת אותנו לשיקול דעת. לפעמים אנחנו משתוקקים שמישהו יסיר מעלינו את העול שבהחלטות, את העול שבבחירה.
כשאנחנו בחופש אנחנו מחליטים, ואנחנו בעצם נזקקים להמון מחשבה.
חופש הוא שליטה בזמן.
שליטה בזמן שלי כוללת גם אי ודאות. אנחנו לא יודעים מה מתוכנן בעוד שבועיים אלא אם כן נבנה לעצמנו תוכנית מסוימת מראש. כדי שלא להיות במצב של אי ודאות אנחנו צריכים להתאמץ. במשך שנת הלימודים יש לנו איזו תוכנית ואנחנו יודעים שבעז"ה בעוד שבועיים יהיה יום לימודים מסודר. כשיש מסגרת אי הודאות נפתרת מבלי שנקפנו אצבע.
חופש הוא שחרור ממחויבות.
בעצם החופש לא משחרר אותנו ממחויבות. הוא מעביר אותנו מהמחויבות למערכת ולמסגרת, למחויבות לעצמנו ולערכים שלנו. המחויבות לעצנו ולערכים שלנו כרוכה בנטילת אחריות על עצמנו, בבדידות מסוימת, בצורך להפעיל שיקול דעת ובאי ודאות לגבי התוכנית העתידית שלנו.
כך קורה שאנחנו לא מרוצים מהחופש.
כך קרה שפעמים רבות בהיסטוריה חברות אנושיות ברחו מהחופש. חברות אנושיות דאגו לעצמן למסגרת שילטונית ותעסוקתית שמספקת לאנשים תוכנית, שמפעילה עבורם שיקול דעת, שהופכת את האנשים לחלק ממסגרת ומשחררת אותם מהבדידות.
הפסיכולוג אריך פרום כתב ספר שלם שעוסק בתופעה הזו. הספר נקרא 'מנוס מחופש' והוא מתאר מדוע ואיך ברחו בני האדם מהחופש אל תוך המשטרים שמגבילים את החופש שלהם ואפילו מדכאים אותו.
הוא מנתח את ההתפתחות ההיסטורית של משטרים פאשיסטיים, קומוניסטיים ואפילו נאציים. משטרים כאלה התפתחו גם במדינות בהן רק כמה עשרות שנים לפני כן נלחמו אנשים כדי להשיג חירות וחופש. איך הסכימו אנשים להיות כפופים למשטרים כאלה?
אריך פרום מתאר:
'…נאלצנו להודות כי מיליוני גרמנים נלהבו לוותר על החופש שלהם
באותה מידה שאבותיהם נלחמו להשיגו,
כי במקום לשאוף לחופש בקשו דרכים לנוס ממנו,
כי מליונים אחרים לא איכפת היה להם
ולא האמינו שכדאי להלחם לשם החופש ואפילו למות'.
(אריך פרום, מנוס מחופש)
אריך פרום מסביר כי המנוס מחופש נובע מכל הגורמים שמנינו.
אחת הדוגמאות הבולטות למנוס מחופש זכורה לי מסצינה בסרט 'חומות של תקווה'. אסיר זקן ששהה רוב שנותיו בכלא בתנאים קשים מקבל מכתב שיחרור מהכלא. הדבר מטיל עליו אימה נוראית. הוא מנסה שלא להשתחרר מהכלא באמתלות שונות. בסופו של דבר אחרי שיחרורו הוא בודד ואומלל. הוא אינו מסוגל לארגן לעצמו סדר יום והוא לא מסוגל להפעיל שיקול דעת גם לגבי נושאים פשוטים ביותר. עד כדי כך, שהוא מחליט כי מותו עדיף מחייו. זה סיפור של התמודדות כושלת עם האתגר שבחופש.
עכשיו, אחרי שניתחנו את המשמעות הפסיכולוגית של החופש, בואו נבחן את הדברים מנקודת מבט אמונית. אריך פרום מתייחס לשני מצבים קיצוניים: מצב של חופש מוחלט ומצב של שיעבוד. בעצם, האדם המאמין לא אמור להמצא במצבים כאלו אף פעם. גם בחופש הגדול, אנחנו לא בחופש מוחלט. וגם בזמן שנת הלימודים אנחנו לא משועבדים באופן מוחלט.
האדם המאמין כפוף תמיד למערכת של מצוות, הלכות וכללים של אתיקה ומוסר. יש לנו איזו מחויבות בסיסית למערכת ערכים שעוזרת לנו לכוון את חיינו. כך למשל, גם במצבים של אי ודאות לגבי התוכנית שלנו אנחנו יודעים שבסדר יומינו יכללו שלוש תפילות בזמנים קבועים. כך למשל, בעת שנצטרך להפעיל שיקול דעת יעמדו לנגד עיננו ערכים רבים שייסיעו לנו להכריע בסוגיה. המחויבות למצוות קיימת לאורך כל חיינו. רק אחרי המוות האדם משוחרר מעול מצוות.
'אמר רבי יוחנן: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי (תהילים פח,ו) –
כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות'.
(שבת קנא ב)
מצד שני, האדם לא אמור לתת לגורם חיצוני לשעבד אותו. גם כאשר הוא מצוי במסגרת חינוכית, צבאית או תעסוקתית, תמיד יש לו אחריות על עצמו, מחויבות לערכיו וצורך להפעיל שיקול דעת. ביטוי לכך שלאדם המאמין יש תמיד איזו חירות בסיסית נותן רבי יהודה הלוי בשירו:
'עבדי זמן עבדי עבדים הם,
עבד ה' הוא לבדו חופשי,
על כן בבקש כל אנוש חלקו,
חלק ה' ביקשה נפשי'.
אם ניגש לחופש הגדול מתוך עמדה כזו, נבין שבעצם אין הבדל מהותי בין תקופת החופש לבין כל תקופה אחרת בשנה. החופש הוא פשוט הזדמנות לחדד לעצמנו את המושגים של חופש ושיעבוד. לא כדאי לברוח מהחופש, כדאי להתכונן אליו כפי שמתכוננים לאתגר גדול. צריך לתכנן את החופש, צריך לנהוג באחריות במהלך החופש, צריך להפעיל שיקול דעת. אם ננהג כך הזמן בלוח השנה לא יחלוף לו סתם כך. נזכור כי החופש אינו פוטר אותנו ממחויבויות, החופש רק מאפשר לנו למלא את המחויבויות שלנו באופן מעט יותר גמיש. הגמישות אינה בלתי מוגבלת: יש גמישות בתוך טווח קבוע.
בהתייחס לדוגמא מעשית: כל השנה אנחנו מחויבים בתפילה, ואנחנו עושים זאת במניין של הישיבה או בית הספר בזמנים שנקבעו על פי אילוצי המערכת. בחופש לעומת זאת, יש יותר גמישות, אנחנו יכולים לבחור להתפלל במניין ותיקין או במניין מאוחר יותר. כל זה בתוך טווח הזמנים שבין נץ החמה לבין סוף זמן תפילה, לא ניתן להתפלל שחרית באמצע הלילה או בעשר וחצי בבוקר (...) .
הגמישות הזו נעימה לנו ומקלה עלינו מצד אחד, ומצד שני היא מכבידה עלינו. אנחנו נדרשים לשקול דעת בסוגיה של זמן תפילה: באיזה שעות אנחנו יותר מרוכזים? איזה מנין יותר נוח? איך היום שלי מנוצל יותר, כאשר אני ישן מוקדם וקם מוקדם או כאשר אני מתאחר לישון ומתאחר לקום? זו הזדמנות להכיר את עצמנו, את השעון הביולוגי שלנו. אנחנו נדרשים לאחריות: אף אחד לא נותן לנו לוח זמנים של המניינים בשכונה, יש צורך לברר את הנושא. אף אחד לא ידאג להעיר אותנו בדיוק כשאנחנו רוצים, נצטרך לדאוג להסדרי השכמה.
זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות שממחישה את העיקרון המובא לאורך כל המאמר: חופש ממסגרת הוא לא רק כיף! חופש ממסגרת הוא מחויבות מסוג אחר. כדאי להיות מיומנים בהתארגנות סביב מחויבות כזו: מחויבות לעצמנו, מחויבות לערכים שלנו, בחיים האמיתיים, אלה שאחרי בית הספר, נידרש לכך כמעט כל הזמן. בעצם, החופש הגדול הוא בית ספר לחיים הבוגרים.
חופש נעים ומועיל
* רויטל שנוּר, חברים מקשיבים
מסיימת M.A. בפסיכולוגיה