"הלוא פרוס לרעב לחמך"

מדי יום ביומו, אנו מזכירים את אבותינו, אברהם, יצחק, יעקב. לפעמים 3 פעמים, לפעמים 4, ופעמים שאפילו 5. וצריכים אנו לשים לב: קודם אברהם, אח"כ יצחק, ואז בא יעקב. לכאורה, הרי זה פשוט! אברהם היה אבי יצחק, והוא היה אבי יעקב! לכאורה מה מיוחד כאן?!

עם ישראל, בתקופת חורבן בית ראשון, התלונן לקב"ה לא מעט: "למה צמנו ולא ראית? עינינו נפשנו ולא תדע?!" ומסתבר שישראל היו אז צדיקים גדולים כלפי הקב"ה, ואת זה גם הפסוק אומר לנו: "ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון, ישאלוני משפטי צדק קרבת אלוקים יחפצון". אנשים צדיקים, שכל הזמן עסוקים בלחפש דרכים להתקרב לקב"ה, איך להידבק יותר בשכינה. ובכ"ז, "למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע?" היתכן?! הקב"ה עושה כזה עוול?! אנשים טהורים, מחפשי קרבת ה', ובכ"ז ה' לא מאזין לשוועתם? הנשמע כדבר הזה? משל למה הדבר דומה, לאדם שהיו לו ארבעה בנים. והיה הבן הבכור מכבד את אביו מאוד, ומאכילו ומשקו ומסדר את חדרו וכו' וכו'. אבל האבא כעס על הבן. אין זה עוול? הבן מכבד את אביו כל כך ובכ"ז אביו כועס עליו? הרי הוא לא אמר לו שום דבר רע, לא עשה לו כלום! איך אומרים, "לא פייר". לא הוגן. א"כ, זה הוגן מה שהקב"ה התעלם מבקשותיו של עם ישראל? לא הוגן!

אבל שכחנו דבר אחד קטן: אבא גם רוצה שקט ושלוה בביתו. הוא לא רוצה מריבות. וכששאל יום אחד הבן את אביו: "מדוע אתה כועס עלי? הרי אני מכבד אותך אפילו יותר ממה שכיבדתיך פעם ואני כל הזמן מוסיף!". ענה לו האב: "אמנם כן, אותי הינך מכבד מאוד. אבל מה עם אחיך? למה איתם אתה רק רב כל היום? ואתה מצפה שאני לא אכעס עליך?". ובדומה לכך עונה ישעיהו: "הכזה יהיה צום אבחרהו – יום ענות אדם נפשו? הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?" לא. לא ולא. אלא "הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו!". הקב"ה רוצה מאיתנו צום שבו אנחנו מתיחסים לאסירי בית הסוהר. לאנשים שחייבים לנו כסף, (ע"פ רוב המפרשים במקום), שלא ננצל את המפגש בביהכנ"ס איתם ביום צרה כדי להזכיר להם את החוב ולהציק להם. לא. אלא "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכסיתו" ועוד הערה מאוד חשובה: "ומבשרך לא תתעלם". יום צום שלנו צריך להיות יום צדקה, יום של לפנים משורת הדין, יום שבו נחון את אסירי בית הסוהר, ניתן עוד קצת אשראי לחייבים לנו, נעשה גמילות חסדים על כל גווניה. "הלוא פָרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם". אסור לנו להתעלם מבשרנו! וכל עם ישראל הוא בשר אחד! כל עם ישראל הוא מבני אברהם, יצחק ויעקב. "כולנו בני איש אחד נחנו... שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען". כולנו מאותם האנשים. ובסימן הועידה הבעל"ט - "יחד שבטי ישראל".

ומה היא משמעות הסדר של דווקא אברהם ראשון, אחריו יצחק ואז יעקב? כי הרי יעקב היה איש התורה, "יושב אוהלים". אבל מאיפה הוא בא? מאיש האמת. מ"פחד יצחק". והאמת הזו, מהיכן באה? מאברהם. איש החסד. ממנו צמחה היהדות. מתוך החסד, העזרה לזולת, נוצר עולם של אמת. אמת חברתית, צדק חברתי. עם של אנשים שאמיתיים עם הצדקה שלהם. לא שהם נותנים כי "צדקה תציל ממוות". לא אנשים שנותנים מתוך פחד ורצון לחיות יותר, או מהבנה בסיסית ומינימלית ש"זה חשוב". "צריך את זה". לא. אנשים שאמיתיים עם עצמם בנתינה הזו. אנשים שאין בהם שמץ של צער, ולא קמצוץ שבקמצוצים, כשהם מוציאים את הכסף מהארנק. לא אנשים שמנחמים את אובדן הכמה אגורות בטענה, הנכונה, שזה חשוב. אלא אנשים ששמחים בנתינה שלהם כתגובה מיידית שבאה כרפלקס. לא מתוך מחשבה. אנשים שזה טבוע בתוכם. מה שאמיתי הוא מה שטבוע עמוק בתוכנו. וידוע שיהודים הם בֹּרֶ"ג – בישנים, רחמנים, וגומלי חסדים. זה בתוכנו. וכשאנחנו עושים חסד באמת, מתוך עצמנו, מתוך אהבת ישראל, מתוך אמונה פנימית שזוהי מטרתנו העיקרית בעולם, כשאנחנו מתנהגים לפנים משורת הדין, או אז בא יעקב, עם התורה שלו. תורה שמושתתת על חסד אמיתי, היא התורה אליה אנחנו צריכים לשאוף. כי ככה בנו אותנו. "עולם חסד יִבָּנֶה" "אמת מארץ תצמח" "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו". התורה הנטועה בנו היא תורת אמת. חסד שבא מבפנים. וכמה צדיקים שהיו אנשי בית ראשון, זה לא עזר. הם פשוט היו צריכים לגמול חסדים, להתנהג לפנים משורת הדין. להיות מאוחדים, לא לריב. וכן בזמן ביהמ"ק השני – מלחמת אחים ושנאת חינם. לא היתה נתינה! רק עם נתינה והקרבה ואהבת ישראל מגיעים למשהו אמיתי. רק ככה נגיע למעלה. רק ככה נקיים את מטרתנו בעולם הזה. זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. רק אם נתנהג ככה, הקב"ה ירצה את צומנו. אך ורק ככה.

יש לשים לב, שפרק זה בישעיהו (פרק נ"ח), הוא בעצם ההפטרה של בוקרו של יוה"כ. ולא סתם. בעיצומו של היום הקדוש בשנה. יום הכפרה. אבל, יום הכפרה שמכפר רק על עבירות שבין אדם למקום. ואילו מתי נכפר על עבירות שבין אדם לחבירו? בפורים הבעל"ט. פורים - כפורים. יש לנו שני ימי כפרה בשנה: יום כיפור, ופורים. פורים הוא לא רק יום של שטויות ובלגן. זה יום שבו כל עם ישראל התאחד וקיבל את התורה מרצון, מתוך האמת הפנימית שלו, הלוא היא החסד. פורים בא כאן כנגד עמלק – עמלק עם מפריד: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". ואנחנו באים לומר: אנחנו מאוחדים! נותנים איש לרעהו! ובודאי שבפורים צריך לתת משלנו, מכיון שכוח הנתינה הוא גדול, והמן רצה להשתמש בו כנגד עם ישראל כשלקח לעץ הגבוה נסר מתיבת נוח. ולמה דווקא תיבת נוח? שהתיבה בעצם היתה 'בית ספר' לחסד בשביל נוח. הרי נוח היה צדיק לעצמו, בלי חסד (ומאותה סיבה נבחר דווקא אברהם להתחיל את עם ישראל, כי הוא היה צדיק לכולם. איש חסד, איש שהפיץ את תורתו ודבר ה' בעולם). והמן רצה להשתמש בכוח הנתינה של תיבת נוח כנגד עם ישראל, ולכן עם ישראל הקדים אותו "והקדים שקליו לשקלי המן". ועל כן נתקנו מצוות שקלים בחודש אדר, ומצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים. להקדים חסדנו ל"חסדי" המן.

אך נותרה שאלה אחת מרכזית על פורים. מדוע חוגגים אותו במשתה ושמחה? הרי המשתה הוא ללא ספק הנאת הגוף עצמו, הנאת האדם לעצמו! וזה כביכול סותר את מטרתו של פורים, שכמו שכבר הזכרנו, היא לכפר על מצוות שבין אדם לחברו! ואם כן, זו סתירה! אומר המהר"ל מפראג בספר "אור חדש" [על מגילת אסתר]: "ונתבטל הויה דגוף אל הויה דנשמה". זאת אומרת, שעל ידי השתיה והשמחה היתרה, הגוף מתבטל כלפי הנשמה, והנשמה, היא גומלת חסדים! וע"כ חוגגים את פורים במשתה ושמחה, כדי שנשמתנו תצא אל החוץ ותתבטא במעשינו, (וכן כבר נאמר "נכנס יין - יצא סוד") ע"י שניתן מעות לעניים, ונשלח מנות איש לרעהו, ובאמת נאהב כל אדם מישראל באשר הוא אדם. כי זוהי הפנימיות שלנו. ככה נבראנו.

"ומה ה' דורש מעמך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם ה' אלוקיך"

מבוסס בחלקו על מאמר מאת הרב עמיחי גורודין, שהתפרסם בעלון "שבת בשבתו" משבת פרשת יתרו ה'תשס"ד, וכן על דברים ששמעתי מפי רבותי.

בברכת חברים לתורה ועבודה,

ובברכת פורים של נתינה ושמחה,

גרעין "נחשון"

סניף רמת חן.